פיה מאריי - קולנוע נגד מוסד האימהות

האימהות השתנתה וידעה תמורות רבות לאורך ההיסטוריה עד שהתעצבה כפי שאנו מכירות ומכירים אותה היום. האם “המלהטטת” בין ישיבה בעבודה להקפצת ילד לחוג, זו שלוקחת ילד חולה לעבודה ומסתכלת על הציור שלו בין שיחת טלפון אחת לאחרת – אותה אם המתנהלת בתוך “משמרת כפולה” אינסופית, שבה היא נדרשת למקסימום, גם בחייה המקצועיים וגם בחייה האישיים, לבשה פנים אלו בשנות השישים של המאה הקודמת. עם עלייתו של הגל השני בפמיניזם הפכה אט- אט יציאתן של נשים לשוק העבודה לנורמה, על אף שעד היום רוב מקומות העבודה ממוגדרים, כלומר מעדיפים גברים ומפלים נשים בשכר, בקידום, בהזדמנויות וכולי. עם זאת, בשורה התחתונה, המון נשים מנהלות היום קריירה, או לכל הפחות עובדות שעות רבות ביום, ובה בעת כמעט כולן הן האחראיות והאמונות בה”א הידיעה על גידול וחינוך הילדות והילדים. כלומר, נשים עדיין נתפסות כמי שטבען, צרכיהן ואופיין הוא שהופך אותן ל”בעלות הבית” בכל הנוגע לענייני הילדים. אבל האמת היא שלהבדיל מהאימהות הביולוגית המעניקה לנו הנשים את אותה יכולת מופלאה לשאת עובר, ללדת ולהניק, האימהות הממוסדת, כפי שמגדירה אדריאן ריץ’, איננה פרי הטבע כי אם תוצר תרבותי היסטורי גרידא. מגוון גורמים היסטוריים, תרבותיים, חברתיים, דמוגרפיים ועוד הם שעיצבו את מוסד האימהות ו”אשפזו” בו את רוב הנשים. ובכל זאת נתפסת האימהות הממוסדת כטבעית ואינהרנטית לטבע הנשי, הנקבי.

תוצאת תמונה
מתוך הסרט "הלא מצוחצחים" (2007) בבימוי פיה מאריי

חשוב לציין ולהבהיר כי אינני מתנגדת לאימהות ואינני סבורה שנשים שאוהבות את אימהותן שבויות ב”תודעה כוזבת”. אני יוצאת רק נגד התפיסה שגידול ילדים הוא עסק שמתאים בעיקר לנשים ושהורות שווה אימהות. בעיניי תפיסה זו, שלפיה נשים כשירות ובנויות לאימהות מכורח טבע, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה וביולוגיה היא גורם מרכזי ומתוחכם בדיכוי ושעבוד נשים, ופוגעת עמוקות ביכולת של רבות מאיתנו לחיות חיים מאושרים וחופשיים. במילים אחרות, לא כל אישה רוצה או צריכה להיות אימא וגם כשאישה בוחרת להיות אימא אין זה אומר שהיא צריכה להיות האחראית הראשית או הבלעדית לגידול ילדיה. הדרישה והציפייה החברתית מכל אישה למלא את תפקיד האם באופן מסוים ולהעמיד את האימהות במרכז חייה מתוקף “אינסטינקט אימהי מולד” היא זו שלמעשה כובלת נשים רבות למוסד האימהות, שאותו הן נוטות לבלבל עם הטבע האימהי. כך קורה שנשים רבות “כושלות בתפקידן” וסובלות מרגשות אשם, דיכאונות ומכאובים נוספים.

זה המקום לציין כי רוב סרטי העלילה מבוימים ונכתבים על ידי גברים ומעמידים במרכז הסיפור גיבור גבר. אם וכאשר מופיעה בסרטים אלה אם, היא לרוב ממלאת תפקיד סמלי וסטריאוטיפי ומופיעה כ”אם המסורה” או כ”אלמנה שחורה”. הראשונה, כמו חוה, מריה הקדושה והאם תרזה היא “אם כל הטוב” ותקריב הכול למען ילדיה בפרט ואחרים בכלל. השנייה היא מעין לילית מסוכנת וטורפת שאכזריותה עולה על כל דמיון. כך או כך, נוכחותה על המסך מצמצמת אותה לכדי “הסובייקט האימהי” בלבד, ואין כל התייחסות להיבטים אחרים בחייה ואישיותה. במילים אחרות, האם בקולנוע היא בדרך כלל אם טובה או רעה, ותו לא. שורשיו של הייצוג הזה מצויים עמוק בתרבות ובהיסטוריה של האימהות ומשקפים את התפיסה הרווחת והמטובענת, שלפיה האישה היא אם מתוקף היותה אישה ולכן באופן מהותני ואימננטי היא קודם כל ולפני הכול אם. רוצה לומר, לייצוגי האימהות על המסך הגדול יש תרומה רבה לחיזוק, לאשרור ולשעתוק מוסד האימהות.

והנה, מגיעה אישה לביים סרט והאימהות מתגלה במלוא מורכבותה וכיעורה. המבט הפנימי על חיי האישה כפי שחווה אותם פייה מארֵיי מביא למסך שלושה ייצוגים מרתקים וחדשים של האימהות. במאיות אחרות עשו זאת לפניה ויעשו זאת אחריה עם ייצוגים של אימהות ותפקידים נשיים מסורתיים אחרים כמו זונה, לסבית, מאהבת ועוד. זה בדיוק תפקידנו כיוצרות קולנוע. כפי שאמרה הלן סיקסו עלינו לכתוב את עצמנו בדיו לבנה, שהיא חלב האם, ולהיכנס לעולם ולהיסטוריה ביוזמתנו הייחודית. ופייה מארֵי בהחלט עושה זאת.

פייה מאריי נולדה בדרום אפריקה ורכשה את השכלתה האמנותית והקולנועית ברחבי אירופה. היא מתגוררת ויוצרת בברלין. עד כה ביימה מאריי ארבעה סרטים קצרים ושלושה סרטים באורך מלא. בשלושת סרטיה הארוכים לא מצוחצחים
(THE UNPOLISHED), בגיל של אלן (AT ELLEN’S AGE) ולילה (LAYLA FOURIE) עומדת במרכז העלילה התנגדות של אישה  למוסד האימהות. מאריי מספרת שהוריה היו היפים והיא גדלה באווירה של אנרכיה מוחלטת. אולי זו הסיבה שהיא מרבה לעסוק באימהות בסרטיה. אבל זה לא באמת משנה. לכולנו יש אימהות וזו סיבה מספיק טובה להביא אותן למסך.
סרטה הראשון באורך מלא לא מצוחצחים נפתח בסצנה שבה אימא של סטיבי מסרקת את שיערה והן מעבירות ביניהן סיגריה.  סטיבי היא נערה צעירה בת ארבע עשרה לכל היותר. הסרט ממשיך לתאר את ההזנחה וחוסר הגבולות בין האם ובתה, כאשר האב, שזה עתה יצא מהכלא, מסומן כמחולל של מצב עניינים זה. נראה כי האם פשוט אוהבת את האב, את השריצה בשמש, את הג’וינטים ואת הזיונים הרבה יותר משהיא אוהבת את סטיבי. בעזרת קולאז’ים וסיפורים בדויים סטיבי יוצרת לעצמה משפחה חלופית ומדומיינת, ובסופו של דבר מתייאשת מחוסר התפקוד של הוריה ונפרדת מהם בדרכה אל הלא נודע. סטיבי מגלה תושייה ותבונה גדולות מאלה של אמה. אותו “אינסטינקט אימהי”, שאמור להיות חלק מטבעה של האישה, לא קיים בכלל אצל אימא של סטיבי.

בגיל של אלן, סרטה השני, מתאר את מסעה של אלן, דיילת בשנות הארבעים לחייה. אלן מגלה שבן זוגה הכניס אישה אחרת להיריון. בן הזוג מציע לאלן לחיות בשלישיה ולגדל יחד את הילד, אבל לה אין עניין בכך והיא יוצאת לשוטטות, שבמהלכה היא מגלה עולם של אקטיביזם ומוצאת בו בית אפשרי. המניע למסע של אלן הוא בחירתה שלא להיות אם, והאלטרנטיבה המוצעת לאימהות היא חופש תנועה וחופש פעולה עצומים. נדמה כי האקטיביזם יוצק לחייה של אלן תוכן ומשמעות הרבה יותר משיכלו להציע לה חיי המשפחה והאימהות. הסרט מסתיים כאשר אלן וילד שחור צועדים לעבר השדות הפתוחים של אפריקה, שאליה הגיעה כדי להתנדב. במובלע עולה המסר שאישה, אשר בחרה להימנע מאימהות ביולוגית ומגידול ילד בהתאם לתכתיבי החברה, חופשייה להיות “אימא של כולם” ולתרום באופן משמעותי להפחתת הסבל בעולם.

במרכז לילה, סרטה השלישי, עומדת מערכת היחסים בין אישה שחורה ובנה בן החמש לבין חברת הפוסט- אפרטהייד בדרום אפריקה. לילה ובנה עושים את דרכם לקבל הזדמנות לחיים חדשים בדמות משרה ממשלתית עבור האם, ובמהלך נסיעתם הלילית פוגעת מכוניתה של לילה בגבר לבן. תוך שעות ספורות מוצא הגבר את מותו ולילה משליכה את גופתו מחשש שתואשם ברצח, תישלח לכלא ותופרד מבנה. הבן הצעיר הופך שותף לסוד האפל ומשתמש בו לאורך הסרט כקלף מיקוח כדי לשלוט באימו. מערכת היחסים בין לילה ובנה טעונה בארוטיות, כאשר לא פעם נדמה שהבן משמש כמאהבה הצעיר והקנאי. תחושה זו מתחזקת בייחוד בסצנה שבה נשלח הילד לישון באמבט בעוד האם מקיימת יחסי מין בחדר הסמוך. הילד, שומע את אנחות אמו ומדליק נרות בכיור. בבוקר המחרת הוא ילשין על אימו. לילה, שהילד הוא כל עולמה, לא מייצגת מודל של אימהות שלמה, מושלמת ואלטרואיסטית. נהפוך הוא, לילה היא אישה ואם בעלת מוסר מעוות ועקום, שמגדלת ילד בתוך מערכת יחסים חולה להחריד מכיוון שהעולם לא מאפשר אחרת.

למעשה אימא של סטיבי, אלן ולילה הן שלושתן קורבנות של עיוות חברתי קשה, שבו אין לאישה כל מערך של תמיכה בעת גידול ילדיה והיא מופקרת לאימהותה. שלוש הנשים בסרטיה של מאריי בועטות בדימוי של האם המיטיבה ומציגות אימהות מסוכסכת, מורכבת, כאוטית ומוגבלת. בכך הן מפנות אצבע מאשימה כנגד בידוד אימהות והרחקתן מהקהילה, כנגד העדר שותפות ותמיכה והפיכתן לאחראיות הבלעדיות לגורלו של ילד או ילדה. התמה העולה במובהק ובמצטבר מצפייה בשלושת הסרטים היא שמוסד האימהות כובל, אוזק ומשעבד את הנשים יותר מכל מנגנון פטריארכלי אחר.

פורסם במקור במחברות קולנוע דרום 2015

תגובות

רשומות פופולריות