נשים באומנות- מדוע יש כל כך מעט כאלה?

כאישה יוצרת אני מוצאת את עצמי לא פעם נבוכה כשאני מתקשה למנות יצירות מופת של נשים. לא משנה אם זה קולנוע, אמנות פלסטית, מחול או ספרות ואפילו מוזיקה, ידם של הגברים על העליונה. בודאי שיש נשים פה ושם. אבל הן כל כך מעטות. הרבה מניחים שזה כך משום שנשים לא רוצות לעשות אמנות. או שהן רוצות, אבל זה לא עולה בקנה אחד עם האימהות. בעיניי יש לזה הסבר לגמרי אחר.

http://cafe.themarker.com/thumbnails/t/233/122/8/file_0_b.jpg
"אני צביה קטנה ומסכנה" של הציירת הידועה פרידה קאלו

אי שם בשנת 1977, סמנתה גיימר בת ה- 13 מצאה חן בעיני במאי קולנוע מהולל העונה לשם רומן פולנסקי. הוא טען שהוא רוצה לצלם אותה ל"ווג" ואז אסף אותה במכוניתו המפוארת לביתו, סימם אותה, השקה אותה אלכוהול וביצע בה מעשים מגונים, או בשפה לא מכובסת, אנס אותה. כשהסיפור יצא החוצה, דעת הקהל עמדה להגנתו, וגיימר ואמה הואשמו בניסיונות לסחוט את האיש הנערץ ולפגוע במעמדו. אחרי שהורשע בארצות הברית, מצא בקלות חברים שסיפקו לו מקלט ומסתור, ועד היום הוא מסתובב חופשי ומאושר באירופה, יוצר סרטים וזוכה בפרסים והכרה. ומה באשר לגיימר? היא הוציאה ב-2013 ספר ובו היא מתארת את התמודדותה עם החיים שאחרי אותו "סשן צילומים לווג" בביתו של פולנסקי. יש שם אלכוהול, סמים, הריון בגיל צעיר. אין שם קריירת משחק או דוגמנות מזהירה.

כמה שנים אחר כך במדינת ישראל, בסדרת הילדים האייקונית "בלי סודות" מופיעה על המסך לעיתים תכופות דמותו של גשש בלש שמגלם חנן גולדבלט. ב-2005 הועלו נגדו תלונות של נשים רבות שסיפרו כי גולדלבלט שידל אותן ליחסי מין וביצע בהן עבירות מין שונות, תוך כדי שהוא מבטיח שיסייע להן לפתח קריירת משחק. הנשים שנפגעו ממנו, תיארו פשעים שהתרחשו כבר משנת 1986 ועד 2004. חוק ההתיישנות מנע העמדתו לדין על כל האירועים, ובסיכומו של ענין, הוא הורשע רק במקרים שלא חלה עליהם התיישנות, חויב בתשלום פיצויים לנפגעות, ונידון לשבע שנות מאסר שהומתקו לשש, וקוצרו לארבע. היום גולדבלט מרענן את הרפרטואר המשחקי שלו, ובנוסף לדמותו המיתית מ"בלי סודות", ניתן לצפות בו  גם בתלת מימד בהצגות תיאטרון לילדים ולמבוגרים. וכל אותן נשים שרצו להיות שחקניות? אלוהים יודעת מה עלה בגורלן. הן בודאי לא זכו להיות שחקניות במעמדו של גולדבלט.

גם אצל פולנסקי וגם אצל גולדבלט מדובר בשחקניות. אבל כמובן שזה יכול לקרות גם לתסריטאיות, ציירות, משוררות, זמרות וכולי. לפני מאה שנה, פלוס מינוס, וירג'יניה וולף שואלת את עצמה מדוע יש כל  כך מעט סופרות ומשוררות. כתשובה לשאלה הזו, היא מגוללת את סיפור חייה הטרגי של אחותו של ויליאם שייקספיר. ידעתם שהייתה לו כזו? היא הייתה צעירה ממנו וקראו לה ג'ודית. היא נהגה לקרוא בסתר ולהחביא או לשרוף את כתביה. בכל מאודה ניסתה למלא את הציפיות ולתקן גרביים. כשהתנגדה לשידוכה לבן השכן, חטפה מכות רצח מאביה ואחרי שהתחנן אלייה שלא תעשה לו בושות, הבינה שאין לה אלא לברוח. היא חמקה ללונדון ושם ניסתה להתקבל לתאטרון כשחקנית. זה היה חסר שחר שכן המשחק נאסר על נשים באנגליה עד 1660. בכל אופן, שחקן - מנהל של אחד התיאטרונים התאהב בה ואחרי שהתעברה מיחסיהם שמה קץ לחייה כי כמו שאמרה לי וולף "מי יוכל לאמוד את להטו האלים של לב משורר הכלוא בגופה של אשה". ג'ודית שייקספיר לא יכלה להצליח בגלל מבנה חברתי שלא נתן לה שום סיכוי. ג'ודית שייקספיר לא הייתה אישה בשר ודם, אבל מאז העלתה אותה וולף על הכתב היא מספקת טיעון נאה למיעוט יצירות מופת פרי עטן של נשים. לצערי, המבנה החברתי, גם היום, מאות שנים אחרי מותה הבדיוני של ג'ודית שייקספיר, מתעדף גברים.

בימינו, העשור השני לשנות האלפיים, תור הזהב של תרבות האונס, נערות ונשים רבות עדיין מנוטרלות על ידי משוררים, סופרים, ציירים, זמרים, שחקנים, במאים, כוריאוגרפים, מנהלי בתי ספר לאמנות ושות' שמבצעים בהן, בלי מפריע, פשעי מין. הן לא מדברות. כשהן מדברות לא מאמינים להן במקרה הטוב, ומאשימים אותן בכך שהביאו את זה על עצמן במקרה הרע. הן מחליפות מקצוע. מוותרות על החלום. יורדות מהרדאר. מה הסיכוי שיש להן מולו? החזק, המגובה, המצודד. ברור שהסביבה תגלה כלפיו סלחנות רבה. ככלות הכל, מדובר בעסקי השואו ביז שכידוע מושתתים על סקס, סמים, רוקנרול וניצול מיני. אחר כך, הן ייתקלו בפנים שלו. בטלוויזיה. בעיתון. ביוטיוב. מתנוסס מעל איילון. במהדורת חדשות או בתוכנית תחקיר בערוץ מרכזי הוא יספר איך "פרשת המין" הרסה לו את החיים וכמה הוא אדם טוב וחף מפשע. הוא ירצה במוסדות נחשבים והיצירות שלו יתפרסמו וילמדו. יהיה לו ערך בויקיפדיה ואולי אפילו רחובות יקראו על שמו. עד עצם היום הזה. תמיד אותו הסיפור. הסיפור שלהם. הגברים. סיפור שבו נשים ונערות חברו יחדיו כדי לחרב את הקריירה המוצלחת שלהם והשתמשו בתכסיס ידוע והוא הטפלת האשמות שווא. והרוב בולע את הסיפור הזה בקלות ובפשטות. מה יש לומר, מדובר בנרטיב מנצח. בהחלט יצירת מופת. אולי בעולם שמוקיע פשעי מין מכל וכל, היינו כולנו זוכות וזוכים להנות משלל יצירות מופת של נשים. נשים שכרגע מוטב להן להזהר, להשמר ולהנמיך ציפיות ובעיקר לשתוק במקומות הנכונים. ככלות הכל, הן רק אורחות. העולם הוא במה והיא שייכת לגברים.

פורסם במקור באתר אונלייף >>>


תגובות

רשומות פופולריות