איך הפכתי את הוסת שלי לכלי מחאה אקופמיניסטי

הרצאה שניתנה במסגרת הכנס הישראלי השביעי למחקר איכותני,
8-10 בפברואר 2016, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

איך הפכתי את הוסת שלי לכלי מחאה אקופמיניסטי
בפריים טיים ובשלטי חוצות, מתחרים ביניהם המפרסמים על הזכות לספוג את דם הווסת שלנו. לכאורה נראה שהדיון בווסת ער ונוכח במרחב הציבורי. ברם, במבט מעמיק על האופן בו אנו כנשים נדרשות "לטפל" בגופנו בזמן הווסת, מובן שלא כך הוא. הווסת עדיין נתפסת כאויב סורר, אשר מפריע לשגרה האינטנסיבית שמכתיב אורח החיים המערבי. ולכן אנו נדרשות להסתיר, להחביא, להצניע, להשתיק ולהעלים את הדם. אבל אני לא רוצה. אני את דם הווסת שלי אוהבת ואני מבקשת לחגוג אותו. הטקס הפרטי שאני עורכת מדי חודש, במהלכו אני באה במגע ישיר עם דם הווסת, הוא בעיניי מבע (פרפורמנס) מחאתי באמצעותו אני מנכיחה את חווית המחזור הנשי ואת חופש הבחירה שלי לצרוך מוצרים אקולוגיים שאינם מכלים את אמא אדמה. הדם האישי הופך לכלי מחאה פוליטי.


נשים במחזור

כפי שמגדירה אורנה גרבל באנציקלופדיה העברית, הווסת היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הביולוגית של האישה ועם זאת חוקרים עמדו על חשיבותה רק במחצית השנייה של המאה התשע–עשרה. אז התגלו פונקציות ותפקודים של איברים והורמונים נשיים וכן הקשר בין אלה ובין המחזור החודשי. עד אותה עת סברו שהווסת הינה תהליך של "טיהור הגוף" מחומרים מזיקים שמצטברים בדם האישה. בורות זו, שנמשכה אלפי שנים, היא אחד הגורמים ליצירת דעות, מיתוסים ומנהגים רבים ומגוונים אשר בבסיסם ההנחה כי הווסת טמאה, מלוכלכת ומסוכנת. זאת ועוד, המבנה החברתי הפאטריארכלי השתמש בתופעה "הבלתי מוסברת", שחלה בגוף האישה, כאמצעי לדיכוי שיטתי של הנשים, הדיר אותן מהמרחב הציבורי ואף הגביל את חופש פעולתן במרחב האישי. בספר "רצות עם זאבים" כותבת קלאריסה פינקולה אסטס כי עמים קדומים קשרו את הווסת לכוחות על טבעיים, אלוהיים ומאגיים, לרוב שליליים. האישה בימי הווסת נחשבה מסוכנת לסביבתה ולעצמה. בעיקר נשקפה סכנה ממנה לחולים, לילדים, לנשים אחרות בימי הווסת, ליולדות, למנוחת גופותיהם או רוחותיהם של מתים וגם לחלב, למי מעיינות, לשדות, לכרמים, לדבורים, לדגים, למראות, לכלי ברזל ועוד. משום כך, הוטלו על האישה איסורים שונים: איסור לחלוב בהמות ולשתות חלב (בהודו, במרוקו ובקרב בני זולו), איסור לבשל (ברחבי אמריקה) ואף לגעת באוכל של בני הבית (בצפון אוסטרליה), איסור לגעת בכלי הגברים (באוסטרליה ובצפון אמריקה), איסור לגעת באש (אצל ההינדואים) או להסתכל בה (אצל הפרסים) ועוד איסורים רבים ובהם אכילת בשר, דגים, מלח וקיום יחסי מין. מנגד, יוחסו לאישה כוחות מאגיים חיובים בתקופת הווסת, כגון : הכוח לרפא חולים (באוסטרליה), הבטחת עושר או הצלחה באמצעות תפילה, מגע או הזיה שלה ושמירת השדות מפני מזיקים על – ידי דריכה בהם כשהיא יחפה (ביוון וברומא העתיקות, ארצות אירופה ובצפון אמריקה). בדתות המונותיאיסטיות, ראיית הווסת כתופעה שלילית היוותה בסיס ליצירת חוקים ומנהגים דכאניים, אשר מטרתם להגביל את פעילותה של האישה בזמן הווסת, ובתוך כך לשמר את הסדר הפטריארכלי. כך, וכפי שמציינת עוד אורנה גרבל, באסלם נאסר על נשים בווסת להתפלל, לצום, לקרוא בקוראן, להיכנס למסגד ולקיים יחסי מין, מפני שאלה עלולים לזהם את הגבר במחלות. בנוסף, בתום תקופת הוסת נדרשת האישה להיטהר. הנחיות אלה מלוות באזהרה כי ביום המפגש עם הבורא, הוא יגמול למאמיניו ויעניש את החוטאים. בנצרות, קיים איסור על קיום יחסי מין בזמן הוסת. ביהדות, בספר ויקרא, מפורטים החוקים והטקסים העוסקים בווסת הנשית. אלה מגדירים את האישה בווסת כטמאה ונדה. כמי שעליה להיות מורחקת ומבודדת בזמן הווסת. על אישה בווסת נאסר לבוא בכל מגע שהוא עם אחרים/ות מכיוון שכח הטומאה עובר במגע. עוד נאסר עליה להיכנס אל בית המקדש ולאכול מבשר הקורבנות ורק כדי לסבר את האוזן: העונש למי שעברה על איסור חמור זה הינו מוות. במהלך השנים הוסיפו רבנים הוראות והלכות וכיום, דיני הנידה ביהדות מוגדרים כדיני "טהרת המשפחה" וכוללים רחצה במקווה אחרי הווסת ועודניתן לראות, אם כן, כי לאורך ההיסטוריה המגמה המרכזית זיהתה את הווסת כמטמאת, מזהמת, מלכלכת, סרח עודף, פסולת של הגוף. ובאמצעות פרקטיקות המגולמות בציווים, מנהגים ואיסורים, הוצדקה נחיתותן של נשים והשתרשה התפיסה כי הווסת אינה אלא טרדה, עול, עונש, קללה, פגם. דיכוי האישה המדממת והדרתה נמשכים עד עצם היום הזה ונתמכים על ידי הממסד הרפואי ותרבות הצריכה. הווסת עדיין מסמנת את אחרותה של האישה באופנים מתוחכמים וקשים לזיהוי ואבחנה ואמצעים רבים מגויסים כדי שהיא, באשר היא, תעלים את הקללה מגופה ותהייה כמוהו. הגבר. 
אני מציעה את השימוש במוצרים אקולוגיים בזמן וסת כאקט של מחאה אקו-פמיניסטית, כסימון פרפורמטיבי של אפשרות לדמם ולחוות את הדם של הווסת לחיוב ובו בזמן להתנגד לתרבות הצריכה ולפגיעתה בסביבה. השימוש במוצרים אלה הופך אפוא למופע- מחאה שיש לו פנים הן במרחב הפרטי (הגוף) והן במרחב הציבורי (תרבות הצריכה ואיכות הסביבה).
בואו נתחיל מהתחלה. מהפעם הראשונה בה קיבלתי וסת. הייתי בכיתה ז'. בת 13. קמתי בבוקר והנה היא שם. בתחתוניי. אדומה - חומה. צמיגית. נמלאתי התרגשות. באותו יום בשעה ראשונה במערכת היה לנו שיעור מתמטיקה. אני זוכרת שנכנסתי לכיתה מחויכת. קצת באיחור. וניגשתי לחברתי נועה לגלות לה באוזן: "קיבלתי". אני הייתי הראשונה מבין חברותיי שקיבלה את הווסת. אמא שלי, שגדלה בפנימייה וחוותה את הווסת הראשונה כטראומה איומה, הכינה אותי היטב. היה חשוב לה שהווסת תתקבל אצלי אחרת. אני לא באמת יודעת מה היא עשתה שם, אבל אני כן יודעת, שמלכתחילה, הווסת מחוברת בתודעתי לבריאות, שלמות גופנית, מנוחה וגם כאב, עצבות, כבדות, עייפות – אבל לא כאלה שיש להדוף, כי אם לחבק. תמיד עניין אותי לשוחח על הווסת ולרוב נתקלתי מצד חברותיי בתגובות על הסקאלה שבין גועל למבוכה כשבתווך עומד בעיקר חוסר עניין מוחלט. הווסת, כך למדתי במהרה, היא לא משהו שאמורות לשוחח עליו. למעט בבית. עם אמא שלי. בווסת השלישית שלי קמתי באמצע הלילה מטפטפת גושים של דם. קראתי לאמי מבוהלת. היא ניקתה את הדם שמילא את הרצפה וליוותה אותי למקלחת. בבוקר הלכנו לרופא הנשים. הוא המליץ שאשתמש בטמפונים, אטול כדורים נגד כאבי מחזור ואמר שאם זה ימשיך כדאי שאקח גלולות. השתמשתי בטמפונים מגיל 13 ועד גיל 23. בתחבושות השתמשתי רק בלילה, מפוחדת ממה שקראתי ב"עלון לצרכן" על תסמונת הלם הרעלה הנגרמת בעיקר משימוש בטמפונים. בכל וסת נטלתי לפחות עשרה כדורי "אדקס 2000" גם אם לא ממש כאב לי. אהבתי לווסת נדחקה למחשכי תחתונים. ככה העברתי לי את העשור הראשון של הדימום החודשי בחיי. ארבעה טמפונים ושלושה כדורים ביום והייתי מאושרת- יכולתי לקפוץ, לשחות ולרוץ על שפת הים לבושה לבן. אבל כל זה עומד להשתנות. במהלך מסע בן חצי שנה בהודו נגמרה לי אספקת מוצרי ההגיינה שהבאתי מהארץ. ניגשתי לחנות קטנה ובלי בעיות מצאתי את מותג הטמפונים בו נהגתי להשתמש בישראל. כשהתחלחלתי מצבעם הצהוב של הטמפונים שפג תוקפם, לא התקשיתי למצוא את מותג התחבושות בהן התרגלתי להשתמש בארץ. האריזות היו כמעט אותן אריזות. במקום בשקלים שילמתי ברופי. בשתי תרבויות שונות בתכלית, במרחק אלפי קילומטרים זו מזו, נמכרו בדיוק אותם מוצרים. מציאות זו מתאפשרת כמובן הודות לתהליכי גלובליזציה ואמריקניזציה שעברו על העולם כולו ויצרו סטנדרטים של שימוש במוצרים מערביים שמיוצרים על פי רוב במזרח. יחסים אלו זכו לשמות "אימפריאליזם תרבותי", "מקדונלדיזציה" ו"הצפה" והם, לדברי אורי רם, מתארים מצב של השפעה חד-צדדית בה המערב ממשיך להתפשט ולהשתלט באמצעות תנאי שוק ומסחר שהוא כופה על העולם השלישי.
עם חזרתי ארצה ודי במקרה, התחלתי להשתמש, בהמלצת חברה, בתחבושות רב- פעמיות. התחבושת הרב- פעמית עשויה בד ולה שתי כנפיים המתחברות לתחתונים בעזרת כפתור. השימוש החוזר מתאפשר באמצעות כביסה. לפני הכביסה יש להשרות את התחבושת בגיגית מים. ההשריה מנכיחה את הדם בחלל הבית לזמן מה. במשך שעה- שעתיים תשכב לה בנחת תחבושת כותנה באמבטיית דם מיניאטורית. כעת דם הווסת אינו אורח לרגע שפוגש את שקית הזבל או מחליק במהירות מתחתית האסלה לביוב. לאחר ההשריה, יש לכבס ידנית את התחבושת. לא מדובר ב"כתם" דם על התחתון כי אם בתחבושת ספוגה דם. כל סחיטה שלה מזליגה שורות ונקודות אדומות אל הכיור הלבן. אחר כך היא תתייבש על החבל. משם למכונת הכביסה. שוב לחבל. וחזרה לארון. עד הווסת הבאה. אגב, עם המים בהם השרתי את התחבושת, אני משקה עציצים. ותאמינו או לא, היו לי כבר כמה עציצות שקמו לתחייה אחרי השקיה במים אלה.
גם השימוש במונקאפ, כוסית סיליקון שנועדה לאיסוף נוזלי הווסת, דורש תשומת לב רבה. המונקאפ מוחדר אל פתח הנרתיק ומשמש למעשה כמעין דלי זעיר לאיסוף הדם. כאשר המונקאפ מתמלא, בממוצע כעבור ארבע שעות, יש לרוקן את הדם לכיור, לשטוף אותו היטב ולהחדירו שוב. בסיום הווסת יש להרתיח את המונקאפ כהכנה לשימוש חוזר בווסת הבאה. השימוש בתחבושת הרב- פעמית ובמונקאפ יוצא חוצץ נגד הדרישה החברתית להחביא ולהסתיר את הדם. הדם לא מורחק ומוקצה, כי אם מטופל וזוכה למבט ומגע (ואצל נשים מסוימות אף הרחה וטעימה). כך הופך המפגש הישיר עם הדם לטקס של שחרור; לפרפורמנס של חגיגת הדם; ביצוע חתרני שמתריס נגד צו חברתי, שכופה עלינו הנשים להכחיש את גופנו. פעולות ההשריה, סחיטה, שפיכה, שטיפה ואחרות- הופכות לחלק ממופע מחאה פמיניסטי, כאשר המבצעת מסרבת לציית לפעולות ההשתקה- השלכה- החבאה המגולמות בציווי החברתי.
מוצרי וסת קונבנציונליים אחראים לשעבוד נשים מפני שהן מחויבות להשתמש בהם כדי להיות "מוגנות" מפני הזוהמה שלהן עצמן. זאת ועוד, שימוש זה הופך אותן שותפות פעילות בהרס סביבתי כפועל יוצא של השימוש במוצרים אלה, המיוצרים על ידי תאגידי ענק, אשר מזהמים משאבים, מנצלים עובדות/ים ומתעללים בחיות. שימוש במוצרים האקולוגיים, תחבושות רב פעמיות, מונקאפ וגם תחבושות וטמפונים חד פעמיים, מאפשר יציאה ממעגל קסמים זה. לא רק שהוא טומן בחובו אפשרויות לחשיבה מחודשת על וסת אלא הוא גם מנתק את הנשים מההשתתפות בהרס סביבתי. אם כך, ניתן לראות בשימוש במוצרים האקולוגיים פרפורמנס חתרני מגדרית וסביבתית. שימוש במוצרים אלה הינו ערעור גם על האופן בו נתפסת הווסת וגם על תרבות הצריכה על היבטיה הכלכליים והסביבתיים.
ראוי לציין שהיותם של מוצרים אלה בלתי- נגישים לקהל הרחב וכן הטאבו שעדיין מופעל על חווית הווסת, מונעים מנשים רבות להשתמש בהם או לפחות להתנסות בהם. כפי שמסרה לי שרון רומנו- לזר, מנכ"לית אורגניקזון, אף שהשימוש במוצרים הללו גדל משנה לשנה, הוא בעיקר נחלתן של נשים לבנות משכילות בנות המעמד הבינוני. מגלות ענין רב במוצרים בעיקר סטודנטיות צעירות ונשים אחרי לידה ראשונה. נשים אלה יגיעו למוצרים בעיקר משום שהן מחזיקות בהשקפה רוחנית או/ו אידיאולוגיה אנטי- קפיטליסטית או/ו פעילות למען איכות הסביבה. הסטודנטיות מתנסות במוצרים מכיוון שהן בקיאות בשיח של צרכנות אקולוגית ונשים אחרי לידה בעקבות חיבור מחודש ואינטנסיבי לגופן מעצם חווית ההיריון והלידה. גם בקרב נשים לבנות דתיות וחרדיות, בנות המעמד הבינוני והבינוני- נמוך המוצרים האקולוגיים נוחלים הצלחה. במגזר זה, ניכר כי החיסכון שבצד השימוש במוצרים האקולוגיים הוא שמוביל לשימוש במוצרים ולא ערכם הסביבתי או/ו רצון המשתמשות להתחבר לגופן. אלה ואלה לא בהכרח מגדירות עצמן כפמיניסטיות וסדר היום שלהן בוודאי שונה משלי. רוצה לומר, לא כל אישה שמשתמשת במוצרים אלה מבצעת במודע פרפורמנס חתרני. המניעים לשימוש שונים ומגוונים. ואולם, העיסוק עם הדם לצד היציאה ממחול השדים שמכתיבה צרכנות קפיטליסטית אלימה, ממקם את הנשים המשתמשות במוצרים בשוליים והופך אותן, בין אם התכוונו לכך ובין שלא, לשחקניות במופע וסת חתרני ונוטף דם.
** את המאמר המלא ניתן לקרוא בספר "תמונת מחזור - עיונים בשיח הווסת בישראל" בהוצאת המכללה האקדמית ספיר (2017) עורכות: ענבל אסתר סיקורל, סמדר נוי, ענבל וילמובסקי, דלילה אמיר. 
*** הביטוי מחשכי תחתונים הוא הברקה לשונית של חברתי היקרה עדי הלל (:





תגובות

רשומות פופולריות