מה נעשה עכשיו עם היצירה שלהם

לפני זמן מה, טרם עידן me too# המבורך, במהלך שיחה סוערת על פגיעה מינית של אמנים וההשלכות שלה, אמר לי חבר: "אני מבין שזה בעייתי לתת במה למישהו שעשה דברים כאלה, אבל מצד שני, היית מוכנה לחיות בעולם בלי "צל עץ תמר ואור ירח"?". לא כל כך ידעתי מה לענות לו, מודה. אני, שגדלתי על השירים של זוהר ארגוב, לא רוצה לוותר על "צל עץ תמר ואור ירח". גם לא על "סוד המזלות". ולא על ה"פרח בגני". הקול של זוהר מרגש אותי עד עמקי נשמתי. מביא אותי לדמעות. למרות שהוא אנס מורשע. לצערי, כך גם אני חשה כלפי רבים מסרטיו של וודי אלן, הקולנוען המחונן והאיש שבחר לשאת לאישה את בתה המאומצת של בת זוגו, מיה פארו. ובוודאי כלפי רבים מהסרטים שהפיק הארווי ויינשטיין וכיכב בהם קווין ספייסי שלאחרונה הואשמו במקרים רבים של פגיעה מינית.
במשך שנים חשבתי שאני צריכה להחרים את היצירות של פושעי המין האלה, גדולים כקטנים, בין אם חצו גבול מוסרי, הטרידו במילה או בנגיעה ובין אם אנסו. רציתי לשלוח את יצירותיהם ואותם אל האבדון, גם אם בית משפט הרשיע אותם וגם אם נמצאו נקיי כפיים, הרי בכל מקרה, בתרבות האונס המשגשגת, רוב הטיפול בפשעי מין משלב הגשת התלונה ועד ההרשעה, מגוחך, סלחני להכעיס ולעיתים שערורייתי. מכאן, ברור שכל רצוני היה למחוק את כל החשודים והאשמים מספרי האמנות שלי. ממש כך. ואולם בפועל, רציתי ולא מחקתי. מפני שאני יכולה אמנם לתעב יוצרים ולהוקיע את מעשיהם הנפשעים, אבל באותה נשימה אני יכולה לאהוב מאוד ולהעריך את היצירות שלהם.
זמן רב התחוללה הסערה הפרדוקסלית הזו בתוכי. בינתיים המשכתי לשמוע את זוהר – לא בלי רגשות אשמה. במקביל, "פרשה" רדפה "פרשה" ורשימת האמנים שאני רוצה למחוק מהעולם הלכה והתארכה לה. ואז, ברגע אחד הבנתי שגם אם אני וכל חברותיי למאבק בתרבות האונס נחרים את כל הגברים האלה, זה לא יועיל. חלקם המפואר בשדה האמנות לא ייפגע. הם לעולם יישארו בקאנון והם לא יוקעו באמת עד כדי איבוד מקומם בפנתאון, גם אם ביטלו תוכנית טלוויזיה בהשתתפותם וגירשו אותם מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע. היצירות שהביאו לעולם פשוט טובות, טובות מדי, ולכן הן לעולם יישארו שם וישאו אלינו, הממזרות שמתיימרות לשנות את כללי המשחק, מבט מלגלג.
מתהפכת לי הבטן כשאני חושבת על נשים שנפגעו מגבר חזק כל כך והן חוזות בביטוייה של תהילת העולם שלו לנגד עיניהן שוב ושוב. מראה פניו ומשמע קולו מחזיר אותן אל הרגע המטונף של הניצול או הפגיעה, שלא היה בו שום דבר זוהר או נוצץ. תהיתי מה אפשר לעשות עם הפער הנוראי הזה. ושלא יהיה פה צל של ספק לאור ירח, חד משמעית, בעיניי לא מגיע לאף אחד מהגברים שפגעו מינית, לכאורה או לא לכאורה, חוקית או מוסרית, להמשיך ליצור ולקבל במה. השאלה הרלוונטית מבחינתי היא רק בנוגע ליצירות שהשלימו טרם נחשפה התנהגותם הבזויה. במילים אחרות, אותי מעניינת רק תרומתם בדיעבד של האמנים הפוגעים ולא פוטנציאל התרומה האמנותית שלהם. בנוגע לקריירות המפוארות שיקטעו וחיים שיהרסו לאמנים פושעי מין, צר לי, אבל יש כל כך הרבה נשים שפועלן האמנותי נחרב בדיוק בגלל גברים כאלה. הן שמעניינות אותי. הן והיצירות האבודות שלהן.

פריים מסרט יפה של במאי שחצה את את הקווים: ימי הרדיו לוודי אלן

אט אט מתגבשת בתוכי אסטרטגיית פעולה. אני שוטחת את קווי המתאר שלה כאן ומזמינה אתכן להצטרף למחשבה על אתיקה של טיפול והתייחסות ליצירות של אמנים שחצו את הקווים.

1. לצרף לערך ויקיפדיה של האמן שסרח את כל הפרטים הרלוונטים. כך למשל בערך ויקיפדיה של אייל גולן, שנמצא זכאי מבחינה חוקית, אם כי אפשר להתווכח על אופיים המוסרי של מעשיו, נרחיב את הדיון במעורבותו ב"פרשת הנערות", נצרף קישור לתמלולי החקירה שלו בהערות השוליים ונביא פירוט נרחב של ההתנגדות הפמיניסטית להמשך פעילותו באין מפריע. כיום, ההתייחסות לענין מונה כמה שורות בודדות ורובה ככולה מתייחסת לפגיעה של ה"פרשה" בקריירה של גולן.
2. כשמקרינות סרט או מלמדות יצירה אחרת של מי ששמו נקשר בפגיעה מינית, להדגיש בפני הלומדות/ים את המעשה שיוחס לו ולנצל את המומנטום לדיון בגבולות מיניים בהקשר של עולם הזוהר.
3. לגייס גברים שהביעו חרטה על מעשיהם, כמו לואי סי.קיי, כך שיתרמו מכספם ועוצמתם לשיקום נפגעות תקיפה מינית ולמאבק בתרבות האונס.
4. ככל הניתן, להחרים מוסדות וגופים שנותנים במה לאותם אמנים. לחתום על עצומות, להשתתף במחאות מולם. יש לסייג ולומר שחלקנו מתפרנסות ממוסדות אלה ולכן זה לא תמיד אפשרי.
5. אם האמן הלך לעולמו ומתארגן לו ערב הצדעה, טוב יעשו שהכנסות הארוע יופנו לשיקום נפגעות/נפגעי תקיפה מינית. כמובן שהדבר יוזכר בכל פוסטר או אמצעי יחסי ציבור אחר, לרבות ראיונות טלוויזיוניים לקראת הארוע.
6. לפרגן ליצירה של נשים! נשים, מה לעשות, בדרך כלל לא פוגעות מינית. חפשו אותן. את היצירות שלהן. עשינו כמה דברים מופלאים בעולם.
מי ייתן וכולנו נזכה ליהנות מאמנות חדשה ומרנינה, מלאת שמחה וחופשית מהטרדות מיניות כליל. טקסט זה מנוסח בלשון נקבה, אך הוא מופנה גם לגברים, בני בריתנו.
פורסם במקור בהעוקץ >>

תגובות

רשומות פופולריות