יוצרות מראות

ב-22-23.1.2018 נערך באוניברסיטת ת"א כנס "יוצרות מראות", הכנס הראשון לקולנוע וטלוויזיה של נשים בישראל. לשמחתי, נמניתי עם היוצרות שלקחו בו חלק. להלן הדברים שאמרתי בכנס כשהצגתי את הפרויקט שלי "על כסא הבמאי יושבת אישה" (בעבודה)

אני מאוד מאוד נרגשת ושמחה להיות פה בכנס "יוצרות מראות" ולהציג כאן, בפתיחתו, את הפרויקט שלי. תודה ענקית למארגנות הכנס: יערה עוזרי וענת דן, לחברי הועדה פרופ' רז יוסף, ד"ר בועז חגין, ולמפיקה טליה ויגודר. אני בטוחה שצפוי לנו כנס מרתק ומרגש. תודה!
הפרויקט שלי "על כסא הבמאי יושבת אישה" הוא רטרוספקטיבה לאמהות של הקולנוע בישראל. הפרויקט מורכב מסרט דוקומנטרי וסדרת רשת, אשר מציירים בשמיכת טלאים פילמאית את ציר ההרסטורי של הקולנוע הישראלי. בלי נדר, אני צפויה לסיים לעבוד על שניהם תוך שנתיים לכל המאוחר. טפו, טפו. מיד נצפה בפרק בגרסת עבודה מתוך סדרת הרשת, אבל קודם, כמה מילים.
עשרים ושלוש במאיות ראיינתי במסגרת הפרויקט, לפי סדר הא'-ב': אורנה בן דור, איילת מנחמי, אפרת כורם, ג'ולי שלז, דינה צבי ריקליס, דנה גולדברג, הגר בן אשר, חנה אזולאי הספרי, טובה אשר, טליה לביא, יעל קיים, לי גילת, לינה צ'פלין, מיה דרייפוס, מייסלון חמוד, מיכל אביעד, מיכל בת אדם, מיכל ויניק, ציפי טרופה, קרן ידעיה, רוני קידר, רמה בורשטיין ושירה גפן. כל אחת מהן התמסרה לראיון עומק של כמה שעות וסיפרה לי איך ומה זה בשבילה להיות אישה שיושבת על כסא הבמאי.


השאלה הראשונה ששאלתי את כולן היא "מה הסרט הראשון שראית?". מה ענו? פוליאנה, טרזן, סרט ערבי ששמו נשכח, במבי, סיסי, הטוב הרע והמכוער, פנטזיה, רבקה, שוד הרכבת הגדול, חגיגה בסנוקר. כל מיני סרטים ראו הבמאיות, כולם בלי יוצא מן הכלל בוימו על ידי גברים.
גם הסרט הראשון שאני ראיתי בוים על ידי גבר. זה היה דמבו הפיל המעופף של וולט דיסני. הפיל בעל האוזניים הענקיות פילח את ליבי ובמשך רוב שנות ילדותי אהבתי פילים אהבת נפש. גם סרטים אהבתי מאוד. אני זוכרת שהייתי יושבת עם אבא שלי בבית הקולנוע ובחשכתו היה מקריא לי בשקט את דברי הדמויות מהכתוביות עד שיכלתי לקרוא בעצמי.
כמה שנים אחר כך נרשמתי ללימודי קולנוע. לא ידעתי דבר על ברגמן, פליני, ויסקונטי, אנטוניוני. לא ידעתי שהיצ'קוק הוא אוטר. בכל מאודי רציתי ללמוד שפה חדשה. את שפת הקולנוע. כבר הייתה לי תודעה פמיניסטית ומהר מאוד שמתי לב שמראים לי באופן כמעט בלעדי סרטים של גברים ושאני לומדת בימוי רק מגברים. כשנתקלתי בפרסום של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות לשנת 2006, בו נראתה תמונה של גברים זוכי קאן לדורותיהם, הבנתי שזה לא מקרי. פגשתי את הסטטיסטיקה העגומה לפיה רק 5-10% מהסרטים מבוימים על ידי נשים. התנחמתי בפסטיבל שהביא לי מדי שנה מסה של סרטי נשים והפכתי אורחת קבועה בו. גמעתי את סרטי הנשים בצמא. סרטי הנשים הם שהביאו למסך את חיי וחייהן של נשים אחרות סביבי. בהם מצאתי את עצמי, את אמי, סבתי, דודתי, חברותיי. בסרטי הנשים מצאתי חוויות, תשוקות, פחדים והתמודדויות שהכרתי מקרוב. הפסטיבל הפך עבורי לחגיגה של רגשות. בכיתי. צחקתי. נמלאתי זעם. בד בבד, הסקרנות שלי לגבי יוצרות הסרטים והאופן שבו הצליחו לפלס את דרכן בעולם גברי, גברה.
לקח לי כמה שנים להחליט שעכשיו זה הזמן שלי להתיישב על כסא הבמאי. שאני זו שצריכה לשאול את השאלות. לבחור את הפריים. לקבוע את קצב העריכה. יצאתי לדרך. צפיתי במאות סרטים של במאיות. קראתי כתבות ומאמרים. מצאתי שותפות ושותפים לדרך. מחלקם נפרדתי, חלקם מלווים אותי עד היום. ניסחתי שאלות. מחקתי. ניסחתי שוב. יצאתי לסבב ראשון של צילומים ואחריו שני ושלישי. במקביל ערכתי. הגשתי. קיבלתי תשובות שליליות וחיוביות. ילדתי. הנקתי. התלבטתי. התבלבלתי. החלטתי. והנה לפניכן טעימה מהמסע הזה, שאני עוד בעיצומו. בואו נצפה בפרק גרסת עבודה מתוך סדרת הרשת "על כסא הבמאי יושבת אישה" – שיחה עם הבמאית מיכל אביעד.
** הקרנת פרק מיכל אביעד **
סדרת הרשת מורכבת מ-23 פרקים כאלה כמו שראיתן עכשיו, כאשר כל פרק מוקדש לבמאית אחרת. הסדרה תעלה באתר ייעודי בו אפשר יהיה לצפות בפרקים על פי מפתח או על פי שם הבמאית.
הבמאיות שראיינתי מביאות תפיסות עולם מגוונות: חלקן יוצרות גם סרטי דוקו, חלקן עובדות בטלוויזיה או בפרסומות, יש כאלה שפרצו בשנות ה-30' לחייהן ואחרות בשנות ה-50' או ה-60' לחייהן. רובן יהודיות, אשכנזיות וחילוניות. חלקן מזרחיות ויש בינהן ערביה אחת וחרדית אחת. חלק מהבמאיות לסביות, אחרות סטרייטיות, יש נשואות, רווקות, גרושות. חלקן ביימו יותר מסרט אחד עלילתי באורך מלא, הרוב, בנתיים ביימו אחד.
בשיחות איתי הן נוגעות בהיבטים מגדריים ביצירה של נשים בתחום הקולנוע התובעני והגברי ו"מעזות" לדון בשאלות של אימהות, פמיניזם, ייצוג של נשים בסרטים וסקסיזם בתעשייה באופנים שבדרך כלל מתקיימים הרחק מעין המצלמה... בין היתר, מתארות הבמאיות אווירת מילואים על הסטים, הטרדות מיניות, דחיקה של נשים מעשייה טכנית, העדר רול מודל, פגיעה של תהליכי הריון ולידה ביצירה, "ג'ינגול" בין יצירה ואמהות וכן מתייחסות להשפעה של קולנוע נשים על המסך הגדול ועל התעשייה בכלל. בתוך כך, עולות השאלות הגדולות על מהותו של קולנוע נשים: האם יש בכלל דבר כזה? איך קולנוע של נשים שונה מזה של גברים? האם הוא מביא נקודת מבט חדשה? גיבורות חדשות? דמויות חדשות? יחסים חדשים? האם יש קולנוע פמיניסטי? האם הבמאיות מחויבות לעמדה פמיניסטית? לקידום נשים אחרות? לקודים התנהגותיים אחרים על סט?
מאחורי המצלמה פגשתי נשים כריזמטיות, אינטיליגנטיות ואמיצות שיש להן מה לומר לעולם. הן נוקטות עמדה ומבקשות לספר סיפור. להכנס להיסטוריה ביוזמתן הייחודית, כפי שהורתה לנו לעשות המשוררת הפמיניסטית הלן סיקסו. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, הביעו הכרת תודה על שנפלה בחלקן הזכות להיות במאיות. לברוא חיים על הבד.
במבט לאחור, אני מבינה שיצאתי למסע שורשים. "על כסא הבמאי יושבת אישה" הוא ניסיון אישי לייצר גנאולוגיה של  קולנוע נשים. להגדיר מסורת. לייצר משפחה מטריארכלית. להגדיר מי הן האמהות הרוחניות של הקולנוע בישראל.
יש שיאמרו שאני מייצרת גטו נשי. שיצירה טובה היא יצירה טובה, כשרון הוא כשרון. אבל, למעלה ממאה שנות קולנוע מנקודת מבט גברית מובהקת ודומיננטית מוכיחות לי שוב ושוב שאי אפשר להפריד את שאלת הייצוג מנקודת המבט ועמדת המוצא של המייצג או המייצגת. כל אמנות, ובכללה השביעית, מושפעת מאינטרסים, יחסי כח, אינטריגות, הזדמנויות, אפליות והעדפות ממוסדות, נורמות, ערכים. הקולנוע אינו חף מאלה, ובהיותו מדיום שנשלט על ידי גברים, הנשים נדחקות לשוליים, לפני ואחרי המצלמה. כן. יש רוחות של שינוי, תודה לאלה. ועדיין רבה דרכינו. אני רוצה להגיע ליום בו  נראה על המסך הגדול נשים שמנות, רציניות, מצחיקות, מיוחסות, כהות, רזות, פטפטניות, בהירות, עשירות, חצופות, עניות, בוצ'ות, פועלות, מנהלות, שתקניות, חולות, משכילות, מוחלשות, חכמות, אכזריות, בריאות, טובות לב, מלאות שמחת חיים ורגש. אני רוצה לראות אותן עוברות תהליך. מתפתחות, אוהבות, שונאות, נכנעות, נלחמות, מתות, חיות. ביום בו נשים על המסך תהיינה דומות למקור, כלומר לנו, לנשים אמיתיות, סיימנו. השלמנו את המהפכה הפמיניסטית. עד אז אנחנו חייבות לספר, לראות ולקדם כמה שיותר סיפורים של נשים, על נשים, כל הנשים, במדיום הקולנועי ובכל מדיום אחר של סטוריטלינג כי כמו שאומרות:
YOU CAN’T BE WHAT YOU CAN’T SEE
תודה לשותפות ולשותפים שלי לדרך עד כה: לבמאיות שהתראיינו ופתחו בפניי את סוגר ליבן, אלעד פלג וחגי ארד המפיקים המסורים והכה יקרים לליבי מדרומהפקות, רחל לאה ג'ונס (רייצ'ל) על הייעוץ האמנותי ונקודת המבט המבריקה תמיד, עדי מוזס ורן אביעד הצלמים המקסימים שהקשיבו עם הלב והעיניים, אסף שניר וקטי ריבקין שערכו באהבה ובחוכמה פרקים מתוך סדרת הרשת ונוי ברק היקרה שזה עתה הצטרפה להרפתקה כעורכת של הסרט. תודה לקרן יהושע רבינוביץ, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, מכון כיוונים בבאר שבע ופסטיבל קולנוע דרום שהשקיעו בפרויקט. ותודה לכן שהקשבתן. ושוב תודה על הכנס הנפלא הזה. יישר כח וכן יירבו.



x

תגובות

רשומות פופולריות