כשאנחנו מסתכלות אנחנו רואות שבפריים טיים מככבים ללא בושה אנסים ומטרידים מורשעים או לכל הפחות גברים שעשו מסיבות סקס עם נערות צעירות בהשתתפות חברים ובני משפחה. כשאנחנו מסתכלות אנחנו רואות פופ- אפים של שדיים מכל עבר ועמודי נחיתה שמציעים עזרה למי ש"רוצה לזיין את הידידה הטובה שלו" וקמפיין שמורה לנו "לשמור על הכוס" שלנו במשחק מילים שככל הנראה הומצא בדאחקה של מילואמיניקים על כוס קפה שחור אסלי. כשאנחנו מסתכלות אנחנו רואות חפצים- נשים מכל עבר.
מה אנחנו לא רואות? אנחנו לא רואות את כל אותן נשים מדהימות שפעלו כדי לקדם את החופש שלנו הנשים. לא רואות את מרי אסטל שהייתה הראשונה שהציעה להקים קולג' לנשים, סוג'ורנר טרות' שטענה שגם אישה שחורה היא בעלת זכויות, מרגרט סאנגר שפתחה את המרפאה הראשונה בעולם למניעת הריון, אליס פול ולוסי ברנס שישבו בכלא והואכלו בכפיה במסגרת מאבקן על זכות ההצבעה לנשים, סימון דה בבואר, הסופרת המבריקה, שהטביעה את חותמה כשהכריזה שאת לא נולדת אישה אלא נעשית אישה, אנדריאה דבורקין שהגדירה מחדש אונס, אניטה היל שקבעה כי הטרדה מינית היא עבירה פלילית, בסי סמית שהעיזה לשיר על אהבתה לנשים כשעוד לא המציאו את היציאה מהארון ועוד רבות אחרות. נכון. רובן מתו מזמן. אז מה? גם הרצל, טרומפלדור, צ'רצ'יל, בן- גוריון, ז'בוטינסקי, ביאליק, קנדי ורוטשילד. ובכל זאת אנחנו רואות אותם מכל עבר. חייהם משמשים כר אינסופי ליצירת מגוון סרטים, הרצאות, ימי עיון, סדרות טלוויזיה, שטרות ושדרות.
איכשהו, ההיסטוריה שעשו הגברים האלה נחשבת יותר מזו שעשו הנשים. איכשהו, כל אותן נשים מופלאות ואמיצות, נדחקו אל שולי הזיכרון תחת הקטגוריה המצמצמת והמושמצת "מהפכה פמיניסטית" ותו- לא; כאילו שהמהפכה הפמיניסטית היא ענין לנשים בלבד; כאילו שלא מדובר במהפכה ששינתה את העולם לא פחות מהמהפכה התעשייתית או שחרור העבדים; כאילו שפועלן של נשים במסגרת המהפכה הפמיניסטית לא משפיע עד היום על חייהן של רוב תושבות כדור הארץ שהן נשים; ובעיקר, כאילו שזה תם ונשלם. כאילו שהיום נשים הן חופשיות ומאושרות. רק מרוויחות פחות וחייבות לצבוע את השיער ולשמור על הגיזרה. אבל חוץ מזה - הכל דבש. איכשהו, הנשים שעיצבו את התפיסה שאשה היא בעלת זכויות, תוך שהן משלמות מחירים כבדים, לא נכללות בנרטיב שחולל את המציאות כפי שהיא נלמדת בשיעורי היסטוריה ומורק"ים. הביוגרפיות שלהן ופועלן לא נחשבים כחלק מחבילת הידע הכללי הבסיסי. הן לא זוכות לשלל ייצוגים על המסך. הן לא מצוטטות ולא נחקרות שתי וערב. הן מודרות. מודרות היו בחייהן ומודרות הן במותן. ומורשתן- שקופה.
מרי וילסון, מייסדת פרויקט "הבית הלבן" לעידוד ייצוג נשי במוסדות ממשל ובעולם העסקים אומרת "את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות". אז אם רוב הזמן אנחנו רואות חפצים - נשים וגברים מחפיצים, מה הפלא שילדות, נערות ונשים נוהות אחרי ההחפצה הזו וכמהות לה? מה הפלא שהן מקטינות את עצמן? מרעיבות את עצמן? מה הפלא שהן מעדיפות לשתוק או להתאבד ולא להתלונן על אונס או פגיעה מינית, כאשר במקרה שהן כבר מעיזות לצאת החוצה, פניהן מטושטשים וקולן מעוות, ואילו הם - הפושעים - מקבלים קלוז אפ מחמיא בליווי כינורות? מה הפלא שמשאת נפשן היא להיות יפות, רזות, עשירות, מפורסמות, מנותחות וחייכניות ולהיתלות על כתפו של גבר מפורסם, נצלן, כוחני, מקושר ונרקיסיסט? הן לא ממש מכירות אפשרות אחרת כי הן לא רואות אותה בשומקום, אלא אם כן הן ממש חרוצות ומרדניות או שרחמנא ליצלן יש להן אמא, אחות או דודה פמיניסטית. וכך, בהעדר מורשת נשית ומתוך ביטול הרצף ההיאסטורי המגיע עד ימינו, נשמטות נשים מופלאות כמודל לחיקוי. המשבצת נותרת כמעט בבלעדיות לחפץ- אישה, שהיא בעיקר אוסף של איברי מין זמינים לכל דורש (וחבר מרעיו), בעזרת שימוש בסם אונס או בתמורה לג'ינס ממותג מוביל. זה מה שהן רואות, אז זה מה שהן יכולות להיות. וכך זה יישאר, עד שזה יראה אחרת.
בעולם דימיוני, כשאנחנו מסתכלות, אנחנו רואות את הנשים האמיצות שפרצו ופורצות עבורנו את הדרך בשלל ראיונות לתקשורת, בעמדות מפתח, על שטרות, בפרסומות, בשמות רחובות, מוזכרות בספרי הלימוד, מככבות בשירי ילדים, בדרמות יומיות, בכתבות תחקיר ובסרטי קולנוע. בעולם דימיוני, אותם גברים עלובים, שמקבלים במה מכובדת ומצטיירים כמודל לחיקוי בתרבותנו, לא היו חולמים על זכיה בתארים נכספים, הגשה של תוכניות רדיו וטלוויזיה, כתבות פרופיל מחמיאות ואמפטיות בערב החג, הוראה במוסדות מובילים וחבילת ההטבות לה זוכים אנסים ומטרידים בישראל 2014. בעולם דימיוני, הם שהיו צריכים להסתתר, להחליף בית- ספר, לעבור דירה, לשנות מקצוע, ללכת לטיפול כל החיים, להתבייש ולהתבוסס באשמה. הם ולא הן.
אבל בעולם שלנו, כשאנחנו מסתכלות, אנחנו רואות, בכל פינה, מודלים שמנרמלים אונס, ניצול מיני, גילוי עריות, האשמת הקורבן, מיזוגניה, הפרעות אכילה ושנאה עצמית של נשים. המודלים האלה צריכים להיגנז, להישכח ולהעלות אבק. במהרה בימינו. ובתור מי שמכירה את ההיאסטוריה היטב ועוקבת אחרי פועלן של פמיניסטיות ברחבי הארץ והעולם, יש לי כל הסיבות להיות מאוד אופטימית. זה רק ענין של 50-100 שנה. ולי - יש סבלנות.
Comments