אסופת סיפורים המבקרת בתחנות שונות בחייהן של שמונה הכותבות, כולן חוקרות בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן.
סדר הסיפורים:
כתובּה/ שלומית ליר
ימים של דם/סמדר זמיר
איזו גיבורה סעידה/ אירית דלומי
החייאה/ יעל בנקירר
הנץ פקעות החשיבה: מהפרעה למסוגלות/ מיכל אבנון
תאכלי, זה בריא/ נטלי ברוך
לבן מבחוץ, צהוב מבפנים/ אפרת קנול
אולי כבר יכולה לסלוח?/ זוהר זר
ביקורות:
"ספר ייחודי זה מעמיד במרכזו שמונה נרטיבים נשיים אשר נחצבו מן ‘הגוף החי’, הזהות המסרבת לשתוק והרגש המפעם לצד חוכמה נשית ערנית ומפוכחת. סיפורים אלה תובעים קשב פעיל ובמה אקדמית־מדעית. הכותבות חושפות באומץ רבדים מסיפור חייהן, כשהן אמונות היטב על אילוף המילה והתאמתה לצורכיהן. מטרתן מתנסחת כדרישה לא מתפשרת — להטות אוזן קשובה לסיפורן, להכיר במורכבותה של חוויה נשית, ולאתר פתילי חוט הנטווים בפקעות ונשזרים זה בזה: אחות־בת־אם. נשים אלו אינן רוצות להיות נחמדות. הן קורעות יריעות חיים ומגישות אותן דומעות, זבות דם, הלומות מבוכה וחרטה לפתחה של הקוראת. ספר זה מומלץ בחום לחוקרים ולחוקרות בתחומי מדעי ההתנהגות, פסיכולוגיה ומגדר.” (ד“ר הילה העליון)
“תארו לכם שחבורת נשים מוכשרות ואמיצות מושיטה לכם משקפת שדרכה תוכלו לראות דברים שלא ראיתם עד היום, לא תיקחו אותה? להרחיב את המבט? להגמיש את התודעה? בטח שתיקחו, הנה זה לפניכם. אתם תצחקו, לפעמים תבכו, תתרגשו ובעיקר ייפתח הלב לראות אחרת את מי שמולכם.”
(בילי מוסקונה לרמן)
“הנה יצירה ספרותית־תיעודית שחיכיתי לה, חיונית מאין כמותה. אסופה של מסות אישיות מטלטלות, מזיזות לרגש ולמחשבה, מעוררות השראה. מגוון העדויות, חקירות־פנימיות, שניחנות בכנות נדירה וביכולת תיאור נפלאה, מסתובבות כאן במחוזות האישיים ביותר. כמסות אישיות במיטבן, הן נושאות רבדים פוליטיים, אוניברסליים, שמרגשים אותי בעוצמתם וברלוונטיות שלהם. ‘במבט לאחור,’ כותבת ליר במסתה האישית על הכוח שהעניקה לה הקריאה בשנות ילדותה, ‘אינני יכולה שלא לתהות עד כמה היטיבו עמי העולמות הספרותיים שפגשתי בימי נעוריי. אני תוהה אם היה ביכולתי לבחור לעצמי נתיב קל יותר: דרך רגילה, סלולה, פחות מסוכנת.’ אף אחת מהנשים הכותבות באסופה הזאת לא בחרה בדרך הרגילה, הסלולה. כולן בחרו להסתכן — בעצם מעשה הכתיבה. ‘בסופו של דבר,’ כותבת ליר, ‘התחלתי לפרום את קשרי השתיקה. זכיתי להתחיל את מסע הכתיבה ולהעלות על הכתב, במילותיי אני, את ראשית סיפור הדרך שעשיתי. בגוף ראשון.’” (ארנה קזין)
“שמונה נשים שמותחות בין העלבון להתרסה יריעת בד שעליה הן משרטטות ללא כחל וסרק ובעוצמה רבה את אופן הקיום שלהן.” (יוסי סוכרי)
“ייחודי מאוד. כתיבה מאוד אותנטית ולכן מרשימה בכנותה.” (פרופ’ טובה כהן)