לפני חודשים בודדים, אחרי ארבע מערכות בחירות ברצף ושנה של יציבות בממשלה ובכנסת, הייתה לרגע תחושה שאולי אולי אולי הגענו ליום בו הממשלה והכנסת מוצאות זמן לטפל בעיוותים המגדריים המשגשגים בתעשיית הקולנוע שלנו. למרות הכוונות הזוהרות של כל הצדדים והצדדות, זה לא החזיק מעמד. עוד ממשלה התפרקה. עוד מערכת בחירות יצאה מהתחנה. כספים רבים, שיכלו להשקיע במיגור העוני, בבריאות, בחינוך ואפילו בתרבות שלנו נשפכים שוב ושוב על מערכות בחירות והשסע רק גדל ונפער. וככל שהוא נפער, התרבות נדחקת. נתפסת כמותרות. כדובדבן שעל הקצפת. כי למי יש אפשרות לצרוך תרבות כשעגלת קניות בסופר עולה 40% יותר מבכל מדינות העולם המערבי? כששכר הדירה לא מפוקח? זה לא סוד שאי אפשר להנות מהצגה או מסרט על בטן ריקה.
לכן בזמנים כאלה יישמע מנותק לגמרי לדבר על קולנוע של נשים ככלי תרבותי חינוכי ממעלה ראשונה, כזה שיכול לשנות תודעה וחיים. אבל אני רוצה להתעקש ולומר שעבורי, כילדה ונערה, סדנת תאטרון שבועית במתנ"ס ערד, הייתה משנת חיים. למדתי בה חשיבה ביקורתית ועצמאית, יצירתיות, רכשתי חברות וחברים לכל החיים. במסגרתה נסעתי לראות הצגות תאטרון בכל רחבי הארץ והשתתפתי בתחרויות תאטרון. עבורי, כילדה ונערה, זה לא היה מותרות. זה היה יותר דומה לחבל הצלה. בשנות ילדותי ונערותי משפחתי הייתה שקועה בחובות וצרות מסוגים שונים והתאטרון שמר עליי.
ברור לי שיש עוד רבות ורבים כמוני. כאלה שתאטרון, קולנוע, ספרות, ציור, פיסול, צילום - היו להן ולהם לבית. אני מקווה שתהיה לי תמיד הפריבילגיה גם לעסוק באמנות, וגם לקדם דרכים בהן היא משפיעה על חיי א.נשים לטובה.
והנה אני כאן, בבוקר של ה- 25.5.22, ברגע של אמונה גדולה בכוחו של קולנוע נשים. אני אמנם מדברת קצת מהר בגלל ההתרגשות, אבל עדיין יש לי דיקציה מצוינת (תאטרון כבר אמרתי?) ובעיקר כל מילה מדם ליבי.
ובבקשה, צאו להצביע. גם אם אתן מיואשות. למען אחיותינו הסופרג'יסטיות, שנאבקו ובלעדיהן לא הייתי יכולה ללכת לדבר בכנסת וכנראה שאתן לא הייתן קוראות את מילותיי.
