הנה אשה מצחצחת שיניים. אחר כך האשה מנקה ביסודיות את התריסים. היא מושחת לק שחור על ציפורניה. מעשנת. שוטפת כלים. הנה אשה מבקשת מגבר לסדר לה מגבת להניח עליה את הכלים השטופים. הם ישנים יחד במיטה. הנה הם עומדים בבוקר בחדר האמבטיה: היא שוטפת פנים והוא מתגלח. הנה הם במסעדה בחוף הים בתל- אביב. היא הולכת רגע לשירותים. מקיאה את נשמתה. כשהיא חוזרת שואל האיש את המלצרית "ראית איזה חתיכה הבת שלי?"
באמצעות הסרט, מבקשת ידעיה לעורר אותנו משלל הנחות היסוד השגויות שלנו אודות גילוי עריות
שמונה דקות שלמות נותנת לנו קרן ידעיה, במאית הסרט, להאמין שהאשה והגבר על המסך הם זוג מן המנין. הרגע בו אנו מבינים שהם אב ובתו מכה בבטן הרכה של כולנו. הגילוי הפתאומי והמרעיש יוצר אפקט של שחזור כל מה שראינו עד כה תחת הידיעה החדשה. האסטרטגיה של ידעיה לנתק אותנו מהמציאות הקולנועית באמצעות השחזור הכפוי תחזור על עצמה בורסיות שונות לכל אורך הסרט, שהוא למעשה מסע ברכטיאני חסר רחמים אל נפתוליו של גילוי העריות. כמו במחזותיו של ברכט, אשר ביקש לחנך את הקהל ולהעביר אותו תהליך הסקת מסקנות שיובילו בסופו של דבר לשינוי חברתי, גם ב"הרחק מהעדרו" הלמידה מתאפשרת הודות לאפקט הניכור ששובר את האשליה של העולם הבדיוני ומפנה מקום לתהליכי חשיבה "אובייקטיבים". באמצעות הסרט, מבקשת ידעיה לעורר אותנו משלל הנחות היסוד השגויות שלנו אודות גילוי עריות. הסרט, המבוסס על ספרה של המשוררת והסופרת שז, שהיא בעצמה ניצולת גילוי עריות, חושף טפח טפח את ההיבטים השונים של גילוי העריות ודורש מאיתנו לקחת אחריות חברתית. לא מדובר פה בסיפור קולנועי רגיל כי אם בשיעור בו מתבקשים הצופים להגיע למסקנות דידקטיות. "הרחק מהעדרו" מראה לנו עד כמה בנאלי הוא הרוע. עד כמה השעבוד והדיכוי מנורמלים. מקורמלים. ומה חלקנו במציאות המעוותת הזו.
1. גילוי עריות קורה בכל מקום בלי קשר למעמד, מוצא, משלח יד, צבע עור וכדומה.
כמה היינו רוצות ורוצים להאמין ש"זה" קורה רק בבתים קשים ובשכונות מצוקה. שאבות אנסים הם בהכרח פושעים שיוצאים ונכנסים מהכלא. ובכן, לא. הניצול וההתעללות הקשים שעוברת בסרט תמי (מעין תורג'מן) על ידי אביה משה (צחי גראד) חוסים בצל מעמד הביניים. במרכז הארץ, בשכונה טובה, אונס ומכה איש את בתו. באין מפריע. בערב הוא אונס אותה. בבוקר הוא יוצא לעבודה ויחזור לפנות ערב. הם ישכבו על הספה ויצפו בטלוויזיה והוא ימשש את שדיה. אב ובתו. כל זה מתרחש בבית שעל דלתו קבוע שלט הנושא את השם "איגלמן" המסמן את תמי ואביה כאשכנזים, בני המוצא המועדף בישראל. זאת ועוד, Eagle הוא עיט- ציפור טרף קטלנית ומתוחכמת וגם סמלן של אימפריות אלימות, פטריארכליות ומפוארות דוגמת המשטר הנאצי והאימפריה הביזנטית. כמו באותם משטרים חשוכים, גם כאן הטרגדיה מתרחשת באור יום והעולם שותק: שכנה פוגשת את תמי בחדר המדרגות ושואלת "מה שלומך, תמי? ומה שלום אבא?". "הרחק מהעדרו" הוא לא רק מצבה הקיומי של תמי, שהאונס והשעבוד הם שגרת חייה, כי אם מצב חברתי בו גילוי העריות מתרחש באחת משבע נשים ואחד מתשעה גברים.
2. קורבנות גילוי עריות מפתחות התנהגויות של פגיעה עצמית לרבות הפרעות אכילה וחיתוך עצמי.
הנה תמי מקיאה ואחר כך מצחצחת את שיניה. צחצוח השיניים נקשר באקט ההקאה וזה האחרון בהתעללות שהיא עוברת. האב אומר לה שהיא השמינה וחבל שהיא עושה את זה לעצמה. הוא ממשיך ומטיף לה שזה לא פתרון להקיא ושהיא צריכה לשלוט בעצמה. היא צריכה לשלוט בעצמה. היא מזניחה את עצמה. היא עושה את זה לעצמה. היא ולא הוא. אחר- כך תמי חותכת את עצמה והאנס שלה, אביה, חובש במסירות את הדם שנקרש. רגע אחד הוא מחבק אותה ופונה אליה בשמות חיבה ובאחר הוא סוטר על פניה ואונס אותה באלימות. והיא. כל הזמן היא רוצה לרצות אותו. שבויה שלו. פיזית ומנטלית. מאמינה שככה נראית אהבה. מאוחר יותר נגלה שהיא נולדה להיות השפחה שלו. הוא התאהב בה, כך הוא מספר, כשהייתה בת יומיים. ידעיה משרטטת בכשרון רב את מורכבותה של מערכת היחסים בין הקורבן והמקרבן שההתעללות בה לובשת לא פעם צורה של איכפתיות וחום מעוותים שמתחלפים באלימות נפשית ופיזית בין רגע. והכי חשוב, ידעיה מראה לנו שפגיעה עצמית, מכל סוג, צריכה להדליק אצלנו נורה אדומה. שיש קשר בינה ובין פגיעה מינית או התעללות אחרת.
3. קורבנות גילוי עריות מציבות עצמן במצבים מסוכנים ומשחזרות את ההתעללות.
זה ערב ליל הסדר ותמי ואביה עסוקים בהכנות לארוחת החג. השולחן כבר ערוך כשהאב אומר לה לשים עוד צלחת כי הוא הזמין חברה. "תהיי ילדה טובה" הוא פוקד עלייה. אחר כך תמי עומדת במטבח, דומעת ושוטפת כלים, והאב וחברתו החדשה רוקדים בסלון ריקוד אינטימי לצלילי שיר דיסקו. תמי בורחת אל חוף הים בתל- אביב ופוגשת בחבורת נערים. הם נותנים לה סיגריות ואלכוהול ואחד מהם מלטף את שדיה- מצטט את מישוש השדיים של האב מוקדם יותר בסרט. אחר- כך, מאחורי ערימת כסאות הנוח הם יאנסו אותה בזה אחר זה. גברים ונשים יחלפו על פניהם ויתעלמו מהמתרחש. בשיר המתנגן בגיטרה ברקע יוחלפו המילים "תמי היפה" במילים "תמי הזונה". הסצנה הזו אינה מקרית. היא מתייחסת לאונס קבוצתי שהתרחש על חוף הים בבוגרשוב באפריל 2012 כשהחוף המה אדם. הדיון הציבורי סביב אותה פרשה עסק בשאלה האם מי ששהו באותה עת בחוף היו צריכים להתערב או לא. המשטרה קבעה שמדובר במין קבוצתי ולא באונס. הבחירה לצטט את הארוע בבוגרשוב קושרת בין אונס במרחב הפרטי לאונס במרחב הציבורי. תמי, כמו קורבנות רבות של אונס קבוצתי, לא מגיעה להתעללות מחלל ריק- היא סוחבת על גבה מורשת אביוסיבית קשה שחלק ממנה הוא השחזור של ההתעללות שוב ושוב. לכן, ידעיה מסבה את תשומות ליבנו, נערה שהיא "שרמוטה" או "מזרון" או "משתתפת מרצונה במין קבוצתי", סיכוי סביר שהיא קורבן גילוי עריות או תקיפה מינית אחרת ולא, כפי שנוח ונעים לחשוב, נימפומנית או פשוט אוהבת סקס. את הענין הזה מחדדת חשיפתה של פמלה אנדרסון, בת ה-46, את מסכת ההתעללויות המיניות שעברה בילדותה בפסטיבל קאן האחרון- הנה, האשה שהפכה לסמל הסקס האולטימטיבי, עומדת קבל עם ועדה ומוכיחה לנו שאשה שמסכימה להפוך לחפץ ככל הנראה הוחפצה. ולא פעם אחת.
4. אונס הוא לא סקס.
בשבע סצנות בסרט תמי נאנסת, כלומר מקיימת יחסי מין שיש בהם מן הכפייה. את חלק ממעשי האינוס היא יוזמת ובאחד מהם היא אף מגיעה לאורגזמה. אלימות, חום, מגע אנושי, ניצול והשפלה מתערבבים זה בזה. סצנות האונס בסרט מבהירות שאונס יכול ללבוש צורות רבות: הנה תמי מתחננת שאביה לא ילך ופותחת את רוכסן מכנסיו והוא אומר לה "טוב. בתחת ואני הולך"; הנה מסך מושחר והיא מגיעה לאורגזמה; הנה היא מבקשת לענג אותו והוא מבקש שתרפה כי לא עומד לו; הנה הוא מבצע בה מין במטבח; הנה הנערים נכנסים לתוכה בזה אחר זה לאור יום בחוף הומה אדם; הנה אביה סותר לה ואז חודר בכח. כך או כך, באף אחת מהסצנות לא מאפשרת לנו ידעיה להתענג על עירום או חלילה להתגרות. הסצנות, השונות כל כך זו מזו, מעלות תחושת קבס ומדגישות שאונס וסקס שונים בתכלית. "ההסכמה" ו"שיתוף הפעולה" של תמי חוזרות במופגן שוב ושוב בסרט. ואולם, שום דבר בתמי לא שמח לקראת מעשי האינוס שהיא עוברת שוב ושוב. הסכמתה נובעת מפצע מדמם ולא משמחה אירוטית כמו בסקס. גם כאשר היא "גומרת", תמי היא אשה עצובה ומנוצלת שבעולמה אלימות והנאה אחד הם. האורגזמה שלה היא לא פיצוי לשעבוד אלא ביטוי למצוקה של עבד נרצע לאביה ולכל הגברים שיבקשו לנצלה באשר הם. ותמי כזאת כי הוא, אביה מולידה, הפך אותה לכזאת.
5. קורבנות של גילוי עריות יכולות להשתקם.
תמי, חסרת האונים, מסתובבת על חוף הים בוכה ושואלת אנשים האם ראו תיק שחור. כולם מנפנפים אותה. אחרי סיבוב ארוך היא מגיעה למושיעה (יעל אבקסיס), אשר נותנת לה לשתות מים ואוספת אותה אל ביתה. המושיעה (העונה לשם שולי, אך הוא לא מוזכר בסרט) פותחת את ביתה כמקלט עבור תמי. והיא לוקחת את המקלט שהוצע לה בשתי ידיים. היא מגיעה אליה שוב ושוב, מזגזגת בין האפשרות להיגאל לבין ההתעללות המוכרת. לבסוף היא בוחרת בגאולה ומפילה את העובר שהרתה לאביה כאשר המושיעה יושבת לצידה בבית- החולים. ואולם, הנחמה הזו, בדמותה של המושיעה, אינה פתרון מכני שמוביל לסוף טוב כי אם זעקה לשינוי רדיקלי. המושיעה, חסרת שם, חיה לבד, בקושי רואים את פניה וכל תכליתה היא להציל את תמי. איפיון הדמות הזה מדגיש שכולנו יכולים לקחת חלק בשיקום של נפגעות גילוי עריות ואלימות מינית או אחרת. כולנו יכולות ויכולים ללמוד לזהות, להכיל ולהושיט יד. כולנו מחויבים להציל נפשות. ידעיה מטילה עלינו אחריות חברתית ומודיעה לנו שעצימת העיניים כמוה כהסכמה שבשתיקה. ולא די בכך. נדרשת גם התגייסות של המנגנון המדיני שקובע סדרי עדיפויות, מחוקק חוקים ומחלק קצבאות. אותו מנגנון אשר בעיוורונו ובהתעלמותו מאפשר את הסבל הנורא הזה. הוא אשם לא פחות במצבן של הקורבנות. בהעדר מערכת שיקום מקיפה ומספקת, בהעדר העלאת מודעות בקרב הציבור, בהעדר חקיקה שמגנה על הקורבנות מתאפשרת המציאות הזו קובעת ידעיה.
"הרחק מהעדרו" הוא סרט שמבקש לעשות שינוי במציאות. המהלך הדידקטי המובא בסרט בנוי לעילא ומאפשר מחד הזדהות מוחלטת עם תמי כגיבורה קולנועית, ומאידך הפנמה של הסיפור הקולנועי כמקרה מייצג שממנו ניתן ללמוד על גילוי עריות מחוץ לעולם הקולנועי. ועם זאת, רבים מצופי הסרט סולדים מתמי ולא יכולים בשום אופן להזדהות איתה. ככל הנראה, נדרשים עוד סרטים רבים שיעסקו בגילוי עריות ותקיפה מינית בטרם יסכימו הצופים להתמסר ולהזדהות עם ייצוג שכזה, לא כל שכן להכיל את הזוועה, הבלתי קולנועית בעליל והמציאותית להחריד, ממנה שואב הסיפור של הסרט. ידעיה בוחרת להשתמש ברגעים רבים בסרט בזום אין ולצלם את כולו בשוטים נקיים ומסוגננים וכך כל רגע של זום מנתק אותנו מהאשליה הקולנועית, מזכיר לנו שאנו צופים בסרט כעת. שאל לנו להישבות בקסמה של האומנות השביעית. עלינו לזכור שמדובר בייצוג של המציאות בה אנו חיות וחיים.
מכאן, אין זה פלא שידעיה יחד עם חברת הכנסת מירב מיכאלי מקדמת הצעת החוק להגנה על תינוקות מפני התעללות. החוק אמור לספק מנגנון תמיכה בהורים צעירים ולמנוע התעללויות, לרבות מיניות, בתינוקות. לפי הצעת החוק, המדינה תפעיל שירות של ביקורי בית במשפחות שמגדלות תינוק/ת בשנה הראשונה לחיוו/ה. כך מאמינה ידעיה אפשר יהיה לאתר קורבנות של התעללות עוד בינקותם ולשקם הורים מתעללים או להוציא מחזקתם את הילדים. חוק זה מצטרף לשורה של חוקים בנושא; החל מהצעתה של דורית אברמוביץ לביטול חוק ההתיישנות לנפגעות תקיפה מינית וגילוי עריות, דרך החוק להפללת לקוחות בזנות של חברת הכנסת זהבה גלאון וכלה בחוק של חברת הכנסת מיכל רוזין לחייב עובדי הוראה לקבל הכשרה בנושא תקיפה מינית. ידעיה, באמצעות סרטה לוקחת חלק במאבק פמיניסטי ראשון במעלה. המהלך הזה לא זר לה- גם סרט הביכורים שלה "אור" שימש כחלק מאותו מאבק.
בראשית שנות ה-2000 קבעו דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל ודו"ח משרד החוץ האמריקאי כי ישראל היא לא פחות ממעצמת סחר בנשים. בעקבות לחצים בינלאומיים ואיום להפעלת סנקציות מצד ארה"ב, החלה ישראל בשורה של פעילויות מדיניות לטיפול בתופעה: הוקם צוות ממשלתי, ועדת חקירה פרלמנטרית, חוקק חוק שהגדיר סחר בבני אדם למטרת זנות כעבירה, הוגדר סיוע משפטי לנשים שנסחרו בזנות וגובשה מדיניות חדשה בפרקליטות המדינה ובמשטרה. עיקר המאבק בסחר בנשים למטרות זנות התמקד בנשים שיובאו לישראל במרמה ובכפיה, הן נכלאו ודרכוניהן נלקחו מהן ואילצו אותן לקבל לקוחות. גם התפיסה הרווחת בקרב הציבור הייתה אז ועודנה שזה אופיו של סחר בנשים לזנות. הסרט "אור", שעלה לאקרנים ב-2004, הצביע באותה עת על נשים ישראליות בזנות ושם את הזרקור עליהן כמו לומר כי הסחר בנשים מחוץ לארץ, שטופל היטב בידי המדינה, הוא רק חלק מהבעיה ושיש נשים מקומיות שיש לטפל בהן. זאת ועוד, הסרט מתאר היטב את השתעבדותה של העוסקת בזנות גם מבלי שסרסור אימתני מכה אותה, כולא אותה ולוקח את כל כספה. ידעיה רתמה את הצלחתו הבינלאומית והמקומית של הסרט "אור" לטובת הקמת מקלט ראשון מסוגו לשיקום נשים בזנות. בנוסף, קידמה העלאת מודעות בנושא נשים בזנות בדגש על ביטול ההפרדה בין סחר בנשים וזנות לכאורה מבחירה, באמצעות הרצאות, השתתפות בכנסים והופעות בטלוויזיה. את המהלך הזה התחילה כבר עם סרטה הקצר "לולו" (1998) העוסק גם הוא בזנות. שני הסרטים והיא עצמה עדיין מהווים חלק מהמאבק להצלת נשים בזנות שלפניו עוד דרך ארוכה.
ידעיה מאמינה שתפקידם הטבעי של אמנים הוא לבקר את החברה ולהוביל שינויים. בהתאם לזאת היא מבקשת ליצור במובהק סרטים חברתיים שישפיעו על דעת הקהל ויקדמו חקיקה. סרטיה "אור" ו"הרחק מהעדרו" נוטלים על עצמם תפקיד פוליטי בהציגם את המורכבות של שעבוד נשים ובהביאם למסך היבטים שלרוב מודרים מהדיון הציבורי. גיבורות שני הסרטים, על אף השוני בנסיבות חייהן, חולקות את הסטת המבט מהן. וידעיה מכריחה אותנו להסתכל. שני הסרטים מסתיימים בפורטרטים של הגיבורות. אור, הגיעה זה עתה למסיבת רווקים כחשפנית ונתבקשה "לקיים יחסים" עם החתן ועם עוד כמה חברים. תמי, מתאוששת מהפלת העובר שהרתה לאביה בחדר בית החולים. אור מישירה אלינו מבט. תמי מתקרבת אלינו באמצעות זום- אין. שתיהן מבקשות שנביט בהן ונעשה משהו. כל דבר. זה בידיים שלנו. הכל ענין של סדר עדיפויות. והאישי הוא פוליטי והפוליטי הוא אישי. ולנו. אסור. לעצום. עיניים.
פורסם במקור במחברות קולנוע דרום, 2014