בראשית שנות ה-60' החלה לעבוד באולפני גבע עורכת בשם אנה גורית. ככל הנראה נולדה בשנות ה-20' של המאה הקודמת בפולין. כולם קראו לה אנקה. היא הגיעה ארצה מתוקף נישואיה לגבר יהודי. היא עצמה לא היתה יהודיה. בעלה ככל הנראה היה סוחר. הייתה לו חנות קטנה במרכז רמת גן והוא מכר בין היתר מוצר שחלף מן העולם: סקוצ' טייפ להדבקת פילם. לזוג גורית היה ילד. הם גרו בגבעתיים, אולי ברחוב המאבק. ככל הנראה גורית רכשה את השכלתה המקצועית בחו"ל ונקלטה בבטחה בחיק "הגווארדיה הפולנית" של אולפני גבע, אשר מנתה אנשי קולנוע יוצאי פולין, כמותה. היא ערכה בגבע סרטי תעודה קצרים וארוכים וכן סרטי עלילה, חלקם קאנוניים כמו "חור בלבנה" של אורי זוהר. גורית ערכה לעוד כמה מהבמאים הגדולים של התקופה: דוד פרלוב, נתן גרוס, מנחם גולן ואפרים קישון. היא עבדה גם עבור שירות הסרטים הישראלי ועבור הטלוויזיה החינוכית. בשמונה עשרה שנות עבודתה, בין השנים 1962-1980, ערכה 14 סרטי עלילה ו-14 סרטי תעודה.
בשלב מסוים עבדה רק עבור החינוכית ואי שם בראשית שנות ה-90' נעלמו עקבותיה. אולי פרשה בשל כניסתו של הוידאו? או שכבר הייתה בגיל גמלאות ומיצתה את אתגרי המקצוע? או שחלתה ונפטרה? או שעזבה את הארץ? או שעברה לגור בשומרון? חרושת שמועות. כבר למעלה משני עשורים שאף אחד לא יודע לומר לאן נעלמה. חיפשו אותה שוב ושוב לטובת פרויקטים קולנועיים כאלה ואחרים או סתם כדי שתיקח חלק במפגש חגיגי של גמלאי החינוכית.
איפה את אנה גורית? ואיך ייתכן שנעלמה אישיות בכירה כל כך מעולם הקולנוע מבלי להותיר עקבות? לא תמונה, לא ערך ויקיפדיה, לא רשימה פילמוגרפית מסודרת.
עמיתיה מימי גבע מספרים כי בעת ההיא לא היה נהוג להתעניין בדברים ש"מחוץ לעבודה" ולכן הם יודעים אודותיה מעט כל כך. אלה שעבדו לצידה בחינוכית אומרים שהיא עבדה כפרילנס, הייתה בוגרת בדור מרוב עובדי המקום וגם הייתה לה "ההילה של הקולנוע" – שלוש סיבות מצוינות לשמור על ריחוק ולא לגלות לקולגות שלה דבר על עצמה. חלק ממי שעבדו איתה לאורך השנים ידעו שהיה לה ילד. חלק לא. איש לא ידע היכן למדה או מהיכן בפולין הגיעה. מישהי זכרה בפירוש שהיא מתה ונערכה לה הלוויה. אחרים ביטלו את זה מכל וכל.
שוב ושוב נעלמות נשים מההיסטוריה ותרומתן מושכחת. זה קורה בכל תחום ובתוך כך גם בקולנוע. לפני שנים אחדות עלה לאויר אתר האינטרנט Women Film Pioneers Project ששם לו למטרה להשיב לחיק הזכרון נשים שנשכחו על רצפת חדר העריכה של תולדות הקולנוע. הפרויקט החל בארה"ב והיום הוא מעלה על נס קולנועניות מושכחות מעוד ועוד מקומות בעולם. קולנועניות אלה פעלו בתקופת הראינוע ובראשית הקולנוע והתאדו עם התבססותו כאמנות השביעית וכתעשייה עתירת הון ואבק כוכבים.
ואולם, מה שמעניין הוא שבניגוד לרוב הפוזיציות הקולנועיות מהן נדחקו הנשים, דווקא לשולחן העריכה, ברוב תעשיות העולם, הן יכלו לשבת באין מפריע. אחת הסיבות לכך היא שהעריכה בימי הפילם דמתה למלאכת התפירה, שהיא מלאכה נשית ממוגדרת היטב. וכך במקצוע העריכה אנחנו רואות באופן די נדיר רצף של יצירה קולנועית פרי יצירתן של נשים. ולא זו בלבד, פעמים רבות סרטים שנערכו על ידי נשים זכו למעמד של יצירות מופת ונכנסו לפנתאון הקולנוע. הקרדיט כמובן של הבמאי. זו עובדה די ידועה. עד כדי כך שאפילו הסטנדאפיסט פאטון אוסוולט צוחק על זה. הוא אומר:
"כל סרט שאתם אוהבים, רוב הסיכויים שהוא בוים על ידי גבר ונערך על ידי אישה. מה שאומר שאישה ביימה את זה. זה מה שזה אומר. ברצינות. זרקו שם, אני רציני. מלחמת הכוכבים, ספרות זולה, מלתעות, נהג מונית, החבר'ה הטובים, לורנס איש ערב... בכל מקרה יש שם על הסט בחור שיורה עם הזין שלו לכל כיוון: "הו! אני מצלם סרט! הו אלוהים! 18 מייל של הדבר הזה... תסתכלו על זה! כל פריים הוא ציור! הו, אלוהים! אני עושה פה יצירת מופת. הו.... פאק, גמרתי! כן... השתמשתי בהרבה פילם. הו! גבר, ראית את כל הפילם הזה שצילמתי? לא ייאמן... פשוט יריתי פילם לכל כיוון, אחי. אני גאון, אני גאון. זה הכל אני. עשיתי את זה בעצמי. ווווווו!!!!!" . ואז מגיעה האישה (העורכת): "אנחנו סיימנו, חמודי? יופי. קדימה, אתה יכול ללכת. (לעצמה) אני צריכה לעשות סיפור מהבלגן הזה... לא, אנחנו לא הולכים -... אנחנו לא הולכים לעשות סרט של 18 שעות, מתוקי, לא. תודה. (לעצמה) אני חייבת למצוא את הסיפור פה..."
לרשימת יצירות המופת שמונה אוסוולט אפשר להוסיף את האיש עם מצלמת הקולנוע (בימוי: דג'יגה ורטוב; עריכה: אליזבתה סבילובה), יתומות הסערה (בימוי: ד.וו. גריפית'; עריכה: רוז סמית), אמאדאוס (בימוי: מילוש פורמן; עריכה: ננה דנביק), דוגוויל (בימוי: לארס פון טרייר; עריכה: מולי מלנן סטנגרד), כביש אבוד (בימוי: דיוויד לינץ; עריכה: מרי סוויני). רבים מהצמדים האלה עבדו ועובדים יחד לאורך כל הקריירות שלהןם. האם זה הגיוני והגון לזקוף את החותם האמנותי, הגאונות והברק לזכותו של הבמאי לבדו?
גם בישראל, כבר בחיתוליו של הקולנוע העברי, פעלה ראשונת העורכות לאה אקסלרוד והצטרפו אליה בהמשך נלי בוגור (גלעד), הלגה קלר וגם אנקה, הלא היא אנה גורית. הרשימה הלכה והתארכה ונוספו אליה טובה בירן, ענת לוברסקי, טובה דרורי נאמן, אירית רז, לינה קדוש, ערה לפיד, טובה אשר, שוש וולמן, עטרה הורנשטיין, זיוה פוסטק, יעל פרלוב, רחל יגיל, עינת גלזר זרחין, טלי הלטר שנקר, נטע דבורקיס, נילי פלר, יעל חרסונסקי, ג'ואל אלכסיס ועוד רבות וטובות.
כמו עמיתותיהן מהוליווד, גם העורכות הישראליות הן שותפות מלאות ביצירת הקאנון הקולנועי. ואף על פי כן, אלו ואלו לא נהנות מהילת "האוטר" של עמיתיהן הגברים. גם אם ערכו יותר מיצירת מופת אחת ולבמאים שונים, כמו במקרה של אנה גורית. איש אינו שואל האם אפשר לזהות את "החותם של העורכת"? האם חוט שני דק עובר בין עבודותיה? האם אלוהים נישק אותה והעניק לה את מתת הכשרון הקולנועי? האם עבודותיה מעידות על חדשנות קולנועית ותעוזה? השאלות הללו נשאלות לעולם על עבודת הבמאי.
ייתכן והיוקרה של מקצוע העריכה הייתה גדולה יותר לו הייתה נחשבת למעוז גברי פר – סה (כמו במקרה של צילום למשל). יכול להיות שאז היה דובק בה יותר זוהר. זוהר כמו זה שזכה וזוכה לו עדיין אורי זוהר, שלא ידע לספר לי כמעט דבר על מי שערכה את רוב סרטיו, אנה גורית.
רשימה פילמוגרפית מלאה של הסרטים אותם ערכה אנה גורית
סרטי עלילה:
חבורה שכזאת/ זאב חבצלת, 1962
חור בלבנה/ אורי זוהר, 1965
מוישה ונטילטור/ אורי זוהר, 1966
סבינה והגברים/ פיטר פריישטאט, 1966
999, עליזה מזרחי/ מנחם גולן, 1967
כל ממזר מלך/ אורי זוהר, 1968
השכונה שלנו/ אורי זוהר, 1968
הצד השני/ אורי זוהר, 1968
התרוממות/ אורי זוהר, 1969
השוטר אזולאי/ אפרים קישון, 1971
התרנגול/ אורי זוהר, 1971
שתי דפיקות לב/ שמואל אימברמן, 1972
עיניים גדולות/ אורי זוהר, 1974
היער הקסום/ שלמה סוריאנו, 1974
סרטי תעודה:
חוטי הכרך/ שירות הסרטים, 1960
בדמייך חיי/ דוד פרלוב, 1962
בירושלים/ דוד פרלוב, 1963
הקרב על היעד/ אורי זוהר, חיים חפר, 1963
האתמול של המחר/ ברוך אגדתי, 1964
מותו של אברהם לייב/ דן בן אמוץ, 1964
הכנסת/ נתן גרוס, 1965
אמצעי שליטה של המש"ק/ אורי זוהר, 1966
ביקור האפיפיור בישראל, 1964/ לא ידוע, 1966
מצדה/ מימיש הרבסט, 1968
הבימה – אתמול והיום/ בלה ברעם, 1972
עוד משהו/ יעוד לבנון, 1972
בארץ הנגב/ מימיש הרבסט, 1975
ירושלים של ילדים/ בלה ברעם, 1978
דיוקנו של אמן – מרדכי ארדון/ יונה זרצקי, 1980
רשימה זו אינה כוללת את הסרטים והתוכניות שערכה בחינוכית. לצערי לא הצלחתי לאתר את עבודותיה שם.
סיפרו על אנקה: אורי זוהר, יניב סגלוביץ, רפי קליין, אריה פלדי, ניצה גונן, אדם גרינברג, אורית ברכה, מרט פרמחובסקי ובייחוד דוד גורפינקל.
תודה מיוחדת לחורש ואלד על ששלח לי שמות של סרטים שערכה גורית ולא עלו בחיפושיי.