אבא שלי חובב קולנוע מושבע וגם לוקח מאוד ברצינות את העיסוק שלי בפמיניזם, וכך קורה שהוא מודיע לי כשיוצא מה שהוא מכנה "סרט מגדרי". הוא מתכוון לסרט שעוסק בזכויות נשים או סרט שביימה אשה. כש"סופרג'יסטיות" עלה לאקרנים, אבא שלי הודיע לי חגיגית שיש "סרט מגדרי חדש משהו משהו".
כמובן שידעתי על הסרט הרבה לפני שהוא יצא וחיכיתי לו. הרי מדובר בסרט השני באורך מלא שעוסק במאבק הסופרג'יסטי (הראשון הוא "מלאכיות מברזל" מ-2004). כל כך משונה בעיני שמהלך שהשפיע על למעלה ממחצית האנושות זכה לשני סרטים באורך מלא בלבד, ובאופן כללי נודעו לו מעט מדי אזכורים בטלוויזיה ובקולנוע על כל הסוגות והז'אנרים. מוזר לי שמרי וולסטונקרפט לא מוכרת לפחות כמו מלקולם אקס.
אבל אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, "סופרג'יסטיות" הצליח לעשות מה שמעט מאוד "סרטים מגדריים" עושים: הוא קיבל את החיבוק מהזרם המרכזי.
ואם נשוב לאבותינו, חברות סיפרו לי שהאבות שלהן היו מזועזעים לגלות כמה סבלו הנשים בדרך לזכות הבחירה. ובכלל נדהמו לגלות שהדעה הרווחת בעולם המערבי הנאור, אך לפני מאה שנה, התנגדה נחרצות למתן זכות הבחירה לנשים. כמה מגוחך נשמע להם הטיעון שהאבות, הבעלים והאחים של הנשים מייצגים אותן היטב, ולכן אין טעם והצדקה שיצביעו בעצמן. כמה מטופשת נראתה להם ההנחה שנשים נתפסו כרגישות מכדי להיות מעורבות בסוגיות פוליטיות, ומופרכת התפיסה שמתן זכות הבחירה לנשים תהרוס את המבנה החברתי כולו. היום כל כך ברור כי זכות הבחירה יסודית ובסיסית. הסופרג'יסטיות שנודו, הושפלו, בוזו, הואכלו בכפיה, הוכו ונעצרו נחשבות היום לגיבורות תרבות פה אחד. מעשיהן, שבזמנו הוגדרו כסממן לחוסר שפיות, נחשבים היום למופת אזרחי.
זה גורם לי לתהות האם עוד מאה שנה ייראה לאדם הממוצע הזוי שגבר שאנס או פגע מינית בנשים, ממשיך לפרסם שירים, לביים סרטים, לשחק בהצגות, לכהן בתפקידי מפתח, ומאידך הקורבנות נאלצות להסתיר את פניהן, לעבור דירה ולוותר על מקום העבודה. תארו לכןם שעוד מאה שנים יבוא אב לבתו ויודיע לה שזה עתה צפה בסרט, שמתאר מציאות משוגעת ומטורפת לחלוטין, בה נשים נאנסות ומואשמות בכך שהביאו זאת על עצמן או שאיש אינו מאמין להן, ואילו האנסים, לא רק זאת שהם לא מושמים מאחורי סורג ובריח, אלא שהם זוכים לחיבוק ציבורי ותמיכה גורפת וממשיכים בחייהם כמו לא אירע מאומה… איזה דבר!