"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, את האור ואת החושך, את הימים וההרים, את מדבריות סהרה ושלגי קלימנג'ארו. בראשית ברא אלוהים את גן העדן לרוץ ולהשתולל בתוכו". במילים אלה נפתח לפני מחר (1969), הסרט הראשון שביימה אישה בישראל - אלידע גרא.
"היא" נשארת מאחור בטבע הריק והפראי ו"הוא" שועט על גבי סוס אל העיר שעתה נמלאה אדם
הסרט, שאורכו שעה ורבע, מחולק לשני חלקים: "אביב" ו"סתו"."אביב" הוא מעין וידאו דאנס בו "הוא" (ישראל פוליאקוב) ו"היא" (רינה גנור) רוקדים את סיפור אהבתם במרחבים גן עדניים, ריקים ובתוליים. ואולם, בגן העדן הקולנועי שבוראת גרא הגבר רוצה לרוץ ולהשתולל והאישה רוצה משהו אחר. היא רוצה לסדר. למקם קולב, כסא. אחרי ניסיונות מספר של הגבר לרצות אותה, ההרמוניה משתבשת והם מתפצלים. מגורשים מגן העדן. "היא" נשארת מאחור בטבע הריק והפראי ו"הוא" שועט על גבי סוס אל העיר שעתה נמלאה אדם. ייתכן ומבלי דעת קבעה גרא שאותו גן עדן שנברא בראשית, נועד עבור האדם שירוץ וישתולל בו ולא בעבור האישה שנותרת מאחור.
החלק השני, "סתו" מתאר סיפור אהבה בורקסי קטן בין גברת אלטמן הייקית (רות הריס) ואדון עובדיה המזרחי (אריה אליאס). גברת אלטמן היא אלמנה בודדה. שני בניה עסוקים בחייהם המקצועיים ואין להם פנאי לאמם המזדקנת. היא מתנחמת בתמונות של נכדיה, אותן היא נושאת איתה לכל מקום, וגם בשגרת יומה הקפדנית, הנפתחת בשתיית תה ואכילת שטרודל לצד קריאת העיתון מדי בוקר. אדון עובדיה הוא בעל דוכן פלאפל שכונתי מצליח, החי בגפו. רצה הגורל ובוקר אחד התאחרה שגרת יומה של גברת אלטמן והיא נתקלת בצהלות הילדים אל מול דוכן הפלאפל ומחליטה להעיז ולטעום בעצמה. מהרגע בו היא קונה את הפלאפל הראשון שלה, נרקמת בינה ובין אדון עובדיה אינטימיות חיננית ומלבבת.
סיפור אהבה בורקסי קטן בין אלטמן הייקית ועובדיה המזרחי
אף שחלקי הסרט שונים מאוד, עוברת תחושה שהזוג המבוגר הוא בבואתו של הזוג הצעיר, כך שאותו זוג שלא ידע שובע באביב נעוריו, יודע להשיל בבשלותו את התפל ולהנות מחומה של האהבה. השפה הקולנועית מקפצת בין שני קצוות הסקאלה: מ"אביב", המאוד ויזואלי ופיגורטיבי, האילם כמעט, ששייך אל מחוזות המוזיאון ודומה יותר לוידאו ארט מאשר לסרט קולנוע, אל הקומדיה המילולית השייכת לז'אנר סרטי הבורקס ב"סתו". השיטוט הזה בין "הגבוה" ל"נמוך", בין המוזיאלי לבורקסי, בחן ובלי מאמץ, כאשר שני החלקים עשויים בהקפדה, ייחודי לסרטה של גרא ומצייר אותה כקולנוענית מסקרנת ומקורית.
גרא נולדה בארה"ב. היא למדה מחול בג'וליארד, הופיעה על במות אוף ברודווי ובהמשך עבדה כמאמנת שחקנים. במקביל, החלה להתעניין בקולנוע ולמדה בימוי וצילום בקנדה. בתוך כך, הכירה את האומן ציצי (צבי) גרא והשניים נישאו והביאו לעולם שלושה בנים. ב-1964 היגרו ארצה והתיישבו בגני יהודה. כאן גרא ביימה סרט קצר (פרלוד, שנת הפקה לא ידועה) בכיכובם של דסי הררי וגרשון גרא, לימדה מחול, עשתה כוריאוגרפיה להצגות וסרטים והייתה לחלוצת הבמאיות כשביימה את לפני מחר.
כותרת הסרט, כמו מילות הפתיחה שלו, נושאת בדיעבד משמעויות מיתיות ומגלמת בתוכה את העובדה שבמאית הסרט, הקדימה את זמנה ופעלה "לפני מחר", עוד בטרם בשלה הקרקע. זה נראה כמו הכרזה, תקיעת טריז, קביעת עובדה בשטח: הנה, נשים עושות סרטים!
אלא שעל פי בנה דיוויד, כל ענין החלוציות המגדרית לא נגע לה והיא פשוט נהנתה מהעשיה האמנותית: "זה שהייתה אישה, לא עניין אותה. היא הייתה אמנית מילדות ופשוט הלכה ועשתה את מה שרצתה, לשם האמנות".
לגרא אולי לא היה איכפת שהיא אישה, אבל זה בהחלט השפיע על עבודתה. בין היתר, אריה אליאס התקשה לקבל ממנה הוראות וכל שכן להשתרך אחרי רות הריס כפי שנדרש לעשות במסגרת תפקידו. באופן סמלי "היה נראה לו לא טבעי שגבר יילך אחרי אישה. שרות תוביל" מספר דיוויד.
את אימו מתאר דיוויד כאישה שמעולם לא חיפשה תהילה. ייתכן וזו אחת הסיבות לכך שלפני מחר נשכח במשך ארבעה עשורים עד שנמצא על ידי הבמאית וחוקרת הקולנוע ישראלה שעאר- מעודד. ב-2010 התחילה שעאר-מעודד לחפש חומרים עבור התזה שלה שהוגשה זה מכבר באוניברסיטת תל אביב: "הקולנוע שאין לו שם: על קולנוע נשים ישראלי מוקדם". היא נתקלה בתקציר הסרט בספר "הקולנוע הישראלי" של מאיר שניצר, והתחילה לחפש את הבמאית ואת הסרט: "בסינמטק ירושלים היה עותק יחיד של הסרט ואי אפשר היה לראות אותו. את אלידע לא מצאתי ב-144 וכששאלתי אנשים ותיקים בתעשיה, אמרו לי שככל הנראה היא נפטרה". בסוף, איתרה אותה בעזרת מי שהכירו אותה דרך פועלה בתחום המחול.
שעאר-מעודד הגיעה לביתה של גרא נרגשת והיא אירחה אותה ברוחב לב, ואפילו הוציאה לה כלאחר יד עותק של הסרט בגלגל פילם, שעד אותו רגע היה מאוכסן בין חומרי הניקוי במחסן ביתה. שעאר-מעודד יזמה מול בני המשפחה יצירת עותק דיגיטלי של הסרט ופנתה לעמותת "נשים בתמונה" כדי לקיים אירוע מיוחד לגרא ב"פסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות" (שמאז למצער חדל להתקיים).
בשנת 2013, אחרי 44 שנות גנזך, אירח אירוע הנעילה של הפסטיבל את אלידע גרא ואת לפני מחר. האייטמים בתקשורת עשו את שלהם וגרא וסרטה הוכנסו בהוד והדר לתולדות הקולנוע המקומי. "צריך להבין שבמשך שנים, כל במאית הייתה הראשונה וכל סרט של אישה היה הראשון. הנשים היוצרות מעולם לא זכו למעמד של "מחברות-קולנועניות" (אוטריות). תולדותיו של הקולנוע העלילתי שיצרו נשים נמחקו פעם אחר פעם. האיתור של אלידע ושל הסרט, מייצר נקודת פתיחה לקולנוע של נשים בישראל" מדגישה שעאר- מעודד את חשיבותו של הגילוי. מעבר לחלוציות המגדרית, שעאר- מעודד מוצאת שהסרט חדשני גם ברמת התוכן: החלק השני של הסרט, "סתיו", חורג ממוסכמות ז'אנר סרטי הבורקס, כאשר שני גיבורי הסרט, האשכנזיה והמזרחי, מנסים בתחילה להתקרב לתרבות "שמנגד": גברת אלטמן קונה ספר "מאכלים מזרחיים" ומנסה להכין את הפלאפל בביתה ללא הצלחה ואדון עובדיה מנסה לייצר לעצמו אלבום משפחתי בדומה לזה שמחזיקה גברת אלטמן. ואולם, במהרה השניים זונחים את הניסיונות המאולצים הללו ומשמרים, תוך כדי העמקת הקשר בינהם, את גינוני וערכי התרבות והסטטוס החברתי האותנטי שלהם. שעאר- מעודד מוצאת ש"זה פירוק של יחסי הכוח המקובלים בין אשכנזים למזרחיים על המסך" ומוזר לה שעל אף נקודת המבט פורצת הדרך שהציע הסרט ולמרות המחקר הענף על סרטי הבורקס, הסרט מעולם לא נותח או נחקר. "פשוט תעלומה איך לא זיהו את המקוריות שלו" היא אומרת.
על אף ההתעלמות הגורפת רבת השנים, לה זכו הסרט והבמאית, בני משפחת גרא היו ערים מאוד לפועלה הקולנועי פורץ הדרך של האם, אלידע. ובכלל יצירתה הייתה אורגנית לחיי היומיום שלהם: הם היו ניצבים בסרט לפני מחר וחלקו צולם בבית של הסבא והסבתא שלהם. בנה יואב ערך את המוזיקה בסרטיה הדוקומנטרים, ובנה דיוויד, כתב איתה. במקביל לעשייתה הקולנועית, לימדה אלידע בסטודיו שבביתה כוריאוגרפיה וריקוד והבית שקק רקדנים, שחקנים וזמרים. בין תלמידיה גברי לוי, מיקי גולדברג, שמעון בראון ועוד רבים אחרים. בסופי שבוע הפך הסטודיו לבית קולנוע. ציצי השיג למשפחה אישור מיוחד לשכור סרטים ממחלקת הקולנוע בתל אביב ודיוויד היה נוסע בשני אוטובוסים לכל כיוון ומביא גלגלי פילם משנקין לאור יהודה. על רצפת הסטודיו נפרשו מזרונים, דיוויד היה "מלך הפופקורן" ואורחים רבים הגיעו לצפות בסרטים.
המציאות הבוהמיינית הולמת את הפרופיל של חלוצות הקולנוע בישראל, אותו משרטטת שעאר- מעודד בעבודת התזה שלה. היא מוצאת כי חלוצות קולנוע הנשים המוקדם היו רובן ככולן נשים ממוצא אשכנזי, והיו קשורות במידה זו או אחרת אל האליטות הכלכליות, התרבותיות והפוליטיות של החברה הישראלית, עובדה שסייעה להן לקחת חלק בעשייה הקולנועית. גרא סיפרה לשאער מעודד: "סרטי גבע נתנו את כל השירותים. בגלל שהבת של המנהל גרה מולי, היינו חברים של כל המשפחה. פניתי אליהם, אחרי שבוע-שבועיים הם אמרו שיש כסף. אני די בסדר בלגייס כסף, לשכנע מישהו שאני יודעת מה אני רוצה. הייתי פושרית, ידעתי לעבוד, ואם רציתי לעשות משהו עשיתי..... בארץ אז הכול היה פרוטקציה. זה היה כמו משפחה מאוד קטנה".
הייתי פושרית, ידעתי לעבוד, ואם רציתי לעשות משהו עשיתי
מחיקתם ארוכת השנים של גרא וסרטה מתולדות הקולנוע הישראלי היא תעלומה. ככלות הכל, על אף ששיחק זמן קצר מאוד בקולנוע, המבקרים חיבבו את הסרט, זיהו רגישות אמנותית, התלהבו מכך שביימה אותו אישה והוא אפילו קיבל חיבוק חוצלארצי, כאשר הציג בפסטיבל ברלין. זאת ועוד, גרא המשיכה הלאה ויצרה מספר סרטים דוקומנטריים בהזמנה ואף ניסתה לקדם את הפקת סרטה הבא "ליסה" בהוליווד, המגרש של הגדולים. בהוליווד הייתה התעניינות רצינית, אבל אף אחד לא הסכים שהיא, כלומר אישה, תביים את הסרט. היא התעקשה והתעקשה והתסריט נגנז. גם גורלו של מיוזיקל בשם "נשך את לשונך" שכתבה בשיתוף עם דיוויד בנה היה דומה.
בשלב מסוים פרשה גרא מעשיית סרטים והשקיעה את כל זמנה ומרצה במחול. היא ייסדה את פסטיבל "גוונים במחול", ניהלה את מדור המחול ב"אמנות לעם", והייתה שותפה להקמת הספריה למחול בבית אריאלה ומתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער). בשנותיה האחרונות גילתה את הכח המרפא של תנועה ועבדה עם חולי אלצהיימר.
במאי 2017 הלכה אלידע גרא לעולמה והשאירה לנו לנחמה את סרטה החלוצי ופורץ הדרך לפני מחר.