עיקרו של המאבק הפמיניסטי בראשיתו הוא על זכות הבחירה לנשים ומכאן גם שמן "סופרג'יסטיות" הנגזר מהמילה האנגלית Suffrage = זכות הצבעה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הופך המאבק הפמיניסטי לתנועה של ממש המורכבת משורה של ארגונים בינלאומיים מסועפים ובמהרה גם שסועים ומסוכסכים. ארגוני הנשים קמים במקביל ברחבי אירופה וארה"ב ועל אף המרחק הגאוגרפי מתקיים בינהם קשר רציף ושוטף. חשוב להבהיר, האישה בנקודה ההיא בזמן נטולת מעמד ולא רק שלא יכולה להצביע, אלא שנאסר עלייה להחזיק חשבון בנק, ללמוד, לקבל חזקה על ילדיה במקרה של פרידה מבעלה ועוד שלל הגבלות שנראות לנו היום כלקוחות מסרט מדע בדיוני או לפחות דיסטופיה קודרת. הסופרג'יסטיות מאמינות שכל הרפורמות הדרושות יינבעו מכך שנשים ישתתפו בעיצוב החוקים ולכן יש לאגד את כל הסוגיות הללו סביב המאבק לזכות הבחירה. מכאן, בבסיס המאבק לזכות הבחירה של נשים עומדת תפיסה ליברלית קלאסית לפיה "מי שמצביע(ה), משפיע(ה)!". בכל אופן, זכות הבחירה לא ניתנה לנו, הנשים, על מגש של כסף, והן נדרשות לפעולות עיקשות ומאבקים קשים.
הן מקיימות הרצאות, משתמשות בתלבושת אחידה שתבליט אותן, מפריעות לכנסים וישיבות ממשלה ופרלמנט, יוזמות צעדות המוניות, מציפות חברי פרלמנט ואחרים במברקים ומכתבים וגם מציתות, מנפצות חלונות, קושרות עצמן לעמודי חשמל ובוחרות בעונש מאסר ושביתות רעב שמובילות להאכלה בכפיה. המחירים שהן משלמות כבדים ובינהם נידוי חברתי, הפרדה מילדיהן, פיטורין, פגיעה בבריאות עקב האכלה בכפיה ועוד. ואולם, מאמציהן נשאו פרי והיום זכות הבחירה נראית לנו מובנית מאליה. הן נראות לנו כנשים אמיצות ומעוררות השראה, מה שנקרא גיבורות תרבות. אם כך, איך ייתכן שאנחנו לא יודעות לנקוב בשמותיהן?
הקולנוע לוקח תפקיד מרכזי בהשכחת תרומתן של נשים להיסטוריה.
בנקל נמצא אפוסים על גברים שתרומתם להיסטוריה שווה ואף פחותה מזו של הסופרג'יסטיות. למעשה, עד היום נעשו שני סרטים בלבד על פועלן של הסופרג'יסטיות. שניים (!). האחד "מלאכיות מברזל" מ-2004 בבימוי קטיה פון גרנייה, במרכזו קורותיהן של אליס פול ולוסי ברנס, שהובילו את המהלך לתיקון החוקה האמריקאית, אחרי שנים של דשדוש בניסיון התנועה להשיג זכות בחירה מחוז אחר מחוז. הסרט מאיר אותן ואת שותפותיהן למאבק, בדיוניות ומבוססות על נשים אמיתיות, באור יקרות. הן יפות, אופנתיות, מצחיקות ומתנהלות לצלילי מוזיקה גרובית לכל אורך הסרט. כמובן שהן משיגות את מטרתן ועל הדרך אנחנו מתאהבות בהן ופתאום נראה לנו שלהיות פמיניסטית זה דווקא ממש מגניב. הסרט השני במרכזו המאבק החשוב על זכות הבחירה לנשים הוא "סופרג'יסטיות" מ- 2015 בבימוי שרה גברון. למעלה מעשור עומד בין שני הסרטים. וגם המרחק הגיאוגרפי רב. הפעם: סיפור המאבק מתרחש בבריטניה. גיבורת הסרט מוד וואט, פועלת במכבסה, נסחפת למאבק הסופרג'יסטי ומאבדת אגב כך את ביתה,עבודתה ואת החזקה בבנה המתוק להפליא. בסרט משתתפות גם אמילי דיוויסון ואמלין פנקהרסט בגרסאות פיקטיביות. גם כאן הגיבורות זוכות לייצוג מלא הילה וקדושה ולכך תורמים במידה רבה המחירים האיומים שסופגת מוד ובעיקר העובדה שבנה נלקח ממנה. הייצוג האוהד בשני הסרטים האלה משמח ומרחיב את הלב ובו בזמן הוא מצביע על העדרן של נשים רבות מדי מהמסך.
למעט שני סרטים אלה זוכות הסופרג'יסטיות לאיזכור המלגלג ב"שיר הסופרג'יסטיות" בסרט מרי פופינס כאשר מרת בנקס, האם, חוזרת נלהבת מהפגנה על זכות הבחירה, ושרה באינפנטיליות תוך שהיא מתעלמת מכך שילדיה ברחו לאומנת ומקום הימצאם לא ידוע. את גברת בנקס כלל לא מעניינים ילדיה. כל רצונה הוא להשתעשע מחד ולא לעורר את כעסו של מר בנקס מאידך. בסוף השיר, כאשר האומנת סוף סוף מצליחה להשיג את תשומת ליבה, מסירה מרת בנקס את סרטי ה"VOTE FOR WOMEN", כילדה שנתפסה במשחק אסור, ומבקשת ממנה להחביא אותם, כדי לא להביא על מר בנקס את חמתו. האומנת מודיעה לה שהיא מתפטרת ושהילדים שוב ברחו ומרת בנקס שואלת בתמימות "מתי הם יחזרו?". הסופרג'יסטית כאן היא טיפשה, חסרת אחריות, מזניחה את ילדיה, ילדותית ומפונקת. תחושה זו מתחדדת אף יותר בסצנת הסיום, עת משפחת בנקס "המשופצת", שכל חבריה הפנימו כי "המשפחה היא מעל הכל", יוצאת לבילוי משותף של הפרחת עפיפונים. וראו זה פלא! זנב העפיפון הוא הוא הסרט של האם עם הכיתוב "VOTE FOR WOMEN". כי מי צריכה את זכות ההצבעה (וכל יתר השטויות הפמיניסטיות) כשיש לה משפחה נפלאה?
איזכורים נוספים קיימים בודאי בסרטים ידועים פחות. בין שהם חיוביים או שליליים, חלקן של הלוחמות האמיצות בעלילה שולי. העדרותן של הסופרג'יסטיות מהמסך מהדהדת את העדרותן של נשים מכסא הבמאי ומרפררת להלן סיקסו שתבעה מאיתנו להכנס להיסטוריה ביוזמתנו הייחודית ובאמצעות כתיבה. רק סרטים של נשים ועל נשים יכולים להשיג צדק פואטי ולהעלות אל הבד נשים נשכחות שנדחקו לשולי הזכרון. נשים שהן האמהות הרוחניות שלנו. אלה שבזכותן הגענו עד הלום.
מאז פורסם האייטם עודכן בויקפידיה עמוד שעוסק בייצוג של סופרגיסטיות בקולנוע. לחצי כאן לקריאה!