משחר ההיסטוריה ועד היום, יוצרים וחוקרים הוקעו, הוחרמו ואף הוצאו להורג בשל עמדותיהם. הם קידשו את המטרה הנעלה של האמנות והמדע - לחדש ולערער את הקיים ושילמו על כך מחיר כבד. הציפייה שאמנים ומדענים יישאו על גבם את הקונצנזוס והכעס כלפיהם כשהם לא מממשים אותה, מעידים בעיקר על לב חלש ובורות. היום יותר מתמיד, מי שעמדתו או יצירתו לא עולות בקנה אחד עם הקונצנזוס הופך אוטומטית ל"עוכר ישראל" והוא נשלח להתגייס לחמאס ולחיות בעזה עם כל בני משפחתו שיגססו יחד אתו מסרטן - אמן. אבל מבט חטוף בתרבות הישראלית מגלה, כי כמה ממי שהיו בשעתם "עוכרי ישראל" הפכו ברבות השנים למובילי תרבות בלב המיינסטרים, בהם ישעיהו לייבוביץ, חנוך לוין, יהונתן גפן, דויד גרוסמן ואפילו חנה ארדנט.
סוהא עראף החליטה שהסרט שלה "וילה תומא" הוא סרט פלסטיני. הסרט מומן על ידי גופי תרבות ישראליים ונתמך בכספי ציבור. משחקות בו שחקניות פלסטיניות, מרבית אנשי ונשות הצוות הם יהודים, הוא צולם ברמאללה ובחיפה והוא דובר ערבית. עראף היא אזרחית ישראלית משלמת מסים. יש לה תעודת זהות כחולה, אבל הלב שלה בפלסטין. אותה פלסטין מוכחשת שכמו לא היתה פה מעולם.
עראף לא התכחשה לתמיכה הישראלית בסרט: היא הציגה את הלוגואים של הגופים המממנים בכל פוסטר, בפלייר וכמובן בסרט עצמו. ובכל זאת היא בחרה לקרוא לו סרט פלסטיני. מועצת הקולנוע החליטה להעניש אותה והיא דורשת שהכסף שהושקע בסרט יוחזר לקופת המדינה. כמובן שזה נעשה מבלי לתת לה הזדמנות להשמיע את קולה. מעבר לעונש שספגה מהממסד, עראף ובני משפחתה זכו לשלל איומים, איחולים וגידופים כמקובל במחוזותינו.
הסיבה לזעם הנורא הזה היא שעראף משרטטת בבחירתה את גבולות ההשכחה של התרבות הפלסטינית, את היטמעותה במפעל הציוני ואת העדר זכות הקיום שלה. היא מוכיחה את אפס הסובלנות של החברה הישראלית ומוסדותיה ואת אי יכולתה להכיל את מורכבותם של אלה שהם "גם וגם" ולעתים הם "רק".
הגיע הזמן שנכיר בזה: יש לא מעט אנשים שחיים בינינו שעבורם המקום שאנחנו קוראים לו "ישראל" הוא גם "פלסטין". זה לא אומר בהכרח שהם רוצים למחוק את המדינה ולזרוק אותנו לים.
זה בעיקר אומר, שהם זוכרים את מה שכולנו רוצים לשכוח: שפעם חיו כאן בעיקר פלסטינים ולא כולם היו רועי צאן שהתהלכו במדבר השומם עם חמורם עד שבאו היהודים והפריחו את השממה. אותם פלסטינים שחיו כאן, רועי הצאן והאינטלקטואלים כאחד, גורשו או ברחו ברובם. אלה שנותרו הפכו לאזרחי המדינה בעירבון מוגבל ולעולם לא ייפגשו עם קרוביהם שהוגלו למדינות אויב. חלקם, וביניהם עראף, מבקשים מפעם לפעם להעיר אותנו מתרדמת החלום הציוני ולהזכיר לנו שלאדמה הזאת יש נרטיבים נוספים פרט לזה הישראלי- יהודי- ציוני. ייתכן שסוהא הרגישה שלקרוא לסרט שלה ישראלי-פלסטיני זו לא תזכורת חריפה מספיק לתרבותה המפוארת שנמחקה ואיננה, ושעודנה ממשיכה להימחק יום-יום שעה-שעה. אז היא קראה לו "פלסטיני" והזכירה לנו שבישראל אין דבר כזה פלסטיני. פשוט אין.
בחירתה של סוהא, בנסיבות אחרות, היתה יכולה להיות הזדמנות להיזכר בעבר הפלסטיני של האדמה הזאת ובחוויית הקיום הייחודית של פלסטינים אזרחי המדינה, לא מתוך ביטול של הישגי המפעל הציוני והעם היהודי בישראל, כי אם דווקא כביטוי מופלא לדו-קיום אמיתי.